בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על התייעלות וחיות אחרות

20תגובות

1. לפני יומיים התפרסם בעיתונות הכלכלית כי בנק הפועלים ובנק לאומי החלו בתהליך קיצוץ במהלכו יפוטרו כ-1,600 עובדים בסך הכל. למראה הכותרת נתקפתי אשמה, שכן רק באחרונה סירבתי בנימוס להנפקת כרטיס אשראי שלישי שהוצע לי, וכמו כן דחיתי את המלצותיהן של מיטב פקידות הסניף שלי להעביר את כל הוני עלי אדמות כיום, כ-70 אלף שקל, מחשבון העובר ושב שלי לאחד ממסלולי החיסכון המומלצים, כאלה שיאפשרו לבנק לגלגל אותו הלאה בצורת הלוואות נושאות ריבית.

למרבה המזל, ורגעים ספורים לפני שהתיישבתי לנסח מכתב התנצלות אישי למשפחות המפוטרים, נתקלו עיני בשורה הראשונה של הכתבה, שבה צוין כי בנק הפועלים דווקא דיווח על עלייה של כ-32% ברווח הנקי שלו, העומד נכון לרגע זה על סך של אחד נקודה תשע מיליארד שקלים. אם כך, התברר לי, תהליך הקיצוץ הרחב אינו תוצאה בלעדית של התנהגותי הצרכנית, והמשך קריאה בכתבה חשף את מה שכבר היה ברור מאליו – הסיבה האמיתית לקיצוץ היא זו המוכרת לנו בשם "התייעלות".

2. סלח לי אבי כי חטאתי.
חשבתי כי "התייעלות" פירושה שיפור השירות ללקוח, כלומר, לי, ובכך חטאתי בחטא הגאווה. חשבתי כי "התייעלות" פירושה צמצום ביורוקרטיות סבוכות ויקרות, כאלה המאלצות אותי להוציא סכומי כסף גבוהים בעבור מסמך פשוט כערבות בנקאית, כסף, יש לציין, שחסכתי בעבודה קשה, ובכך חטאתי שוב, הפעם בחטא העצלות.

חשבתי גם כי "התייעלות" פירושה צמצום עמלות והגדלת ריביות הזכות על יתרה בחשבון, אחרי הכל, אלה הכספים שלנו שמאפשרים לבנקים למנף, לממן ולהלוות, ובכך חטאתי שוב, הפעם בחטא החמדנות.

סלח לי אבי כי חטאתי. לא הבנתי שהתייעלות משמעה היחידי הוא, "קיצוץ". 

3. בנק הפועלים ובנק לאומי לא מייצרים כלום. 1,600 העובדים שעומדים להיות מפוטרים נועדו לעשות דבר אחד בלבד, לתת שירות, והפיטורים שלהם הם בסך הכל שקלול של עוד כמה דקות שאנו נעמוד בתור בסניפים או נמתין על קו הטלפון בהאזנה אין סופית להנחיות המענה הקולי. זה לא שיש לנו באמת מה לעשות, לאן נלך, למזרחי טפחות?
וייתכן בהחלט, כפי שכותב גיא רולניק, שהמגזר הבנקאי אכן סובל משכבת שומן מיותרת בדמות עובדים ותיקים המקבלים שכר גבוה פי כמה מזה הנהוג במגזרים עסקיים אחרים, אולם, היו בטוחים כי מסת הפיטורים הגדולה תבוא מקרב העובדים הצעירים, הזוטרים, אלה שאינם מוגנים בהסכמים קיבוציים ונסמכים על גבם הרחב של הוועדים, וגם אם היינו מניחים באופטימיות שהקיצוץ אכן יבוא מהשכבות השמנות, הרי שאיש לא מבטיח לנו שאנו, האזרחים הפשוטים, נהנה בצורה זו, אחרת, או בכלל, מצמצום העלויות.
אחרי הכל, תמיד יש עוד יאכטה יותר יעילה לקנות.

4. שרי אריסון כמובן לא לבד (אולי למעט הקטע של התקשור). כל בעלי השליטה בכל החברות הגדולות במשק כבר למדו היטב את התנהגות הציבור - הם יודעים שאנחנו נקרא על המהלך בעיתון, שנתעצבן, שנעלה סטטוס זועם ואז נלך לנמנם. בערב נקום ונצא לשתות משהו, נדבר על זה עוד קצת ויום למחרת כבר נכעס על משהו אחר, על מישהו אחר. לעזאזל, בטח יש להם איזה סבב פנימי כזה, לטייקונים, תור מי הפעם לקומם.

5. "שנאת עשירים", כך יתייג יחצ"ן אמיד את דבריי האחרונים. לאחר מכן ימהר לשטוח את תרומתה האדירה לחברה, ואם זה לא יעבוד, יאיים כי בכל רגע נתון יכולה שרי אריסון לקום ולהעביר את עסקיה למקומות שבהם יודעים להעריך עשירים ולהתייחס אליהם בהתאם. אבל רגע לפני שאנחנו מתכופפים במחילה לפני האדונית המתחילה לארוז את בתיה השונים, אנחנו יכולים לעצור רגע ולתהות, לאן בדיוק תעביר אריסון את ביצת הזהב המכונה בנק הפועלים, לפינת רחוב בוול סטריט? לאן תעביר את תעשיות מלח ישראל, לאגם לוך נס? ואת שיכון ובינוי, אולי לבירת תנופת הנדל"ן הנוכחית – סין?

6. אבל רגע. גם אנחנו לא יוצאים מהסיפור לגמרי נקיים. כאשר חברה הנסחרת בבורסה מפטרת עובדים בשם ה"התייעלות" היא עושה זאת, בין השאר, על מנת לשפר את ביצועי המניה. מאחר שאנחנו בעלי המניות, בין אם באופן פרטי או באמצעות בתי השקעות ומוסדיים המנהלים בעבורנו את הפנסיה והקרנות, הרי שגם לנו יד ורגל בקריאה לקיצוץ. גם אם לא באופן ישיר, אנחנו אלה שנותנים להם מנדט ללחוץ, בצורה פשוטה של הפקדת חסכונות.

בשנה שבה שרי אריסון פיטרה 900 עובדים (2002), אני החזקתי מניות של בנק הפועלים בשווי של 10,000 שקלים. 900 אנשים הלכו הביתה, ואני הרווחתי דיווידנד של 34 שקלים.

7. אז מה אנחנו כן יכולים לעשות?

בתור התחלה עלינו לשאוף ולחתור לתחרות אמיתית בשוק הבנקאות הישראלי, לא כזאת המתנהלת מעל שלטי החוצות, ואשר עליה אנו משלמים בדם יזע ועמלות, אלא כזאת אשר תשפיע ישירות על סל ההוצאות.

לאחר שזה יקרה, תהיה זו האחריות שלנו להשקיע את הכסף בשחקנים שאינם שולחים זרועות כתמנון, שמשלמים משכורות נאותות, שמספקים שירות ראוי, שדואגים לסביבה ולקהילה ולא רק למטרות החזרי מס, והכי חשוב - באלה שאינם מבקשים להיות יותר מדי גדולים. כשכולם יהיו קטנים, אף אחד לא יוכל לדרוך על אחרים.

עמית נויפלד הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, עורך ומנהל את אתר תנועת ההאטה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו