בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשובה לא ציונית

117תגובות

מהלכיה האחרונים של הממשלה עומדים בניגוד גמור לכל המסורת של המדיניות הציונית והישראלית, שהשכילה תמיד להבין, כי המפתח להשגת יעדיה טמון בגיוס תמיכה בינלאומית למדיניותה: המדובר בכלים שלובים. כשישראל זוכה לתמיכה בינלאומית רחבה ועמוקה יותר היא יכולה להשיג את מטרותיה; כאשר היא מבודדת - היא נכשלת בהשגתן.

מה שמצליחה עתה הממשלה לעשות איננו לאתגר את ההנהגה הפלסטינית, אלא לריב ולהסתכסך עם תומכיה של ישראל בעולם הדמוקרטי - ארצות הברית ומדינות אירופה. לא מספיק לחשוב שאתה צודק ולשכנע את תומכיך: בעולם האכזרי של הפוליטיקה הבינלאומית, עם קטן יכול להשיג את מטרותיו רק אם ישכיל למצוא נתיבות אל מרכזי הכוח העולמיים ולהבטיח את תמיכתם - לא מתוך אהבת ישראל אלא משום שישתכנעו, כי יש הלימה בין האינטרסים של המעצמות, או שיקולי מנהיגיהן, לבין מטרותיהן של הציונות ומדינת ישראל.

את האמת הקשה הזאת הטמיע הרצל בד-נ-א של הציונות המדינית, לנוכח לא מעט התנגדות מצד מנהיגים ציונים אחרים, שחשבו שדי לשכנע את עצמך כי אתה צודק. לכן חיזר הרצל - בלי בהצלחה - אחרי הקיסר הגרמני וילהלם השני ובהצלחה יחסית אחרי שר הפנים הריאקציונרי והאנטישמי הרוסי ויאצ'סלב פלווה. מה שלא עלה בידו של הרצל עלה בידו של חיים ויצמן, כאשר ב-1917 הצליח לשזור בין מטרות הציונות לבין האינטרסים הבריטיים, במהלך שתוצאתו היתה הצהרת בלפור ואימוצה בכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים.

בשנים הקריטיות של 1947-1948 השכילה המדיניות הציונית להשיג לא רק את התמיכה של רוב עצרת האו"ם בהקמת מדינה יהודית, אלא זכתה - מסיבות מנוגדות - בתמיכתן של ארצות הברית בראשות טרומן וברית המועצות בראשות סטאלין. זה היה הישג מדהים שקשה להפריז בחשיבותו, לנוכח העובדה שהתרחש בשנה שבה שתי מעצמות-העל היו מצויות בתחילתה של המלחמה הקרה והתנהל ביניהן עימות כמעט אלים סביב שאלת ברלין.

זו היתה משמעות הציונות המדינית של הרצל: כעיתונאי פוליטי שהכיר היטב את ההיסטוריה האירופית ואת תולדותיהן של תנועות לאומיות במאה ה-19, הוא הבין כי עמים קטנים כמו היוונים או הסרבים זכו בעצמאות לא רק בזכות הקולות הליברליים בעולם הנוצרי האירופי, שנזעקו לנוכח הדיכוי העותומני-המוסלמי שבו היו אלה נתונים, אלא משום שלבריטניה ולרוסיה היה אינטרס להחליש את האימפריה העותומנית ולתפוס לעצמן אחיזה בבלקן.
הגישה הריאל-פוליטית הזאת היא שעמדה גם ברקע נכונותה של ההנהגה הציונית, בראשות ויצמן ובן גוריון, לקבל את רעיון החלוקה. בוויכוחים המרים בתנועה הציונית בעשר השנים שבין הצעתה של ועדת פיל ב-1937 לחלוקת הארץ ובין ההחלטה של כ"ט בנובמבר 1947 - השמיעו תומכי החלוקה נימוקים מורכבים. בעיקר הם טענו, כי מעל ומעבר לשאלת זכותנו על הארץ, ברור שהתנועה הציונית לא תזכה לעולם בתמיכה בינלאומית אם תתעקש על הדרישה לקיים מדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, כאשר היישוב העברי מונה קרוב לחצי מיליון נפש והאוכלוסייה הערבית קרוב למיליון נפש: שום מדינה דמוקרטית לא תתמוך בהפקדת השלטון בארץ בידי מיעוט יהודי שישלוט על רוב ערבי.

לעומת זאת, תוצאת הסירוב הערבי לדון בהצעת פשרה כלשהי היתה אהדה בינלאומית גורפת לישראל במלחמת העצמאות - למרות איבתה של בריטניה, בעוד שערביי ארץ ישראל ומדינות ערב שפלשו אליה נתפשו כתוקפנים וכמי שאינם מוכנים לכל פשרה הוגנת.

את ההיבט הזה של הפוליטיקה הבינלאומית לא תפשה אז התנועה הרוויזיוניסטית: הרטוריקה המרשימה של ז'בוטינסקי בהופעתו הדרמטית לפני ועדת פיל לא הצליחה לשכנע איש, והמקסימליזם הרוויזיוניסטי ("שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן") נתפש כבלתי קביל. כיוצא בזה נכשל ז'בוטינסקי גם בניסיונותיו לשכנע את קברניטי המדיניות הבריטית, כי היישוב היהודי הוא בעל בריתה הנאמן של בריטניה במאבקה בעולם הערבי, ויהווה את חיל החלוץ האימפריאלי שלה באזור. ז'בוטינסקי ותומכיו שיכנעו את עצמם, אבל הבריטים חשבו שהם יודעים טוב יותר מה האינטרסים שלהם.

בן גוריון, לעומת זאת, הבין היטב, דווקא בשעות הקשות של מלחמת העולם השנייה, את הצירוף המורכב של שותפות וניגוד אינטרסים בין היישוב היהודי לבריטניה, ואת מידת התחכום שבה צריך לנהוג כדי לנווט בחריץ שבין האינטרסים המשותפים והמנוגדים. בתקופה מאוחרת יותר ניסח את העמדה הזאת גם ביחס לארצות הברית, כאשר בנאום בכנסת ב 1951 שיבח את שיתוף הפעולה המתרקם בינה לבין ישראל, אך הזהיר כי "אל נתיימר שאמריקה הזדהתה או תזדהה בעתיד עם מדינת ישראל, כי אין זהות אינטרסים בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה ובין אומה קטנה ודלה בפינה מרוחקת במזרח התיכון... ואם כי אין זהות בין האינטרסים שלנו, יש שותפות רחבה ומתרחבת".

למרות שבא מאסכולה אחרת - בעת כהונתו כראש ממשלה הבין מנחם בגין את האמת הבסיסית של המציאות הבינלאומית הזאת. אין ספק כי נכונותו לוויתורים המרחיקי לכת בסיני נבעה לא רק מרצונו להגיע לשלום עם מצרים, אלא משום שהבין כי במציאות החדשה שנוצרה לנוכח צעדו הדרמטי של אנואר סאדאת, ישראל תזכה בתמיכה אמריקאית ובינלאומית רק אם תעשה צעד משמעותי לקראת העמדה המצרית, ובכך תסייע לארצות הברית להעמיק את אחיזתה במזרח התיכון ולצמצם עוד יותר את אחיזתה של ברית המועצות. את זאת עשה בגין באומץ לב מרשים, תוך התכחשות לעמדות הקודמות שלו ושל תנועתו ותוך נכונות להסתכן בקרע מכאיב עם חלק ניכר מתומכיו.

אלה הן בדיוק התכונות החסרות כל כך במהלכיה הנוכחיים של ממשלת נתניהו. בלי להיכנס כרגע לשאלה אם ניתן היה למנוע את המפלה המדינית בעצרת האו"ם - מה שהממשלה עושה עתה הוא לא למזער נזקים אלא להעמיקם ולהרחיבם. כמה שבועות בלבד לאחר שארצות הברית ומדינות אירופה הדמוקרטיות גילו הבנה למהלכיה ישראל מול החמאס בעזה, מקבלת הממשלה החלטות שלא רק מעמיקות את הקרע עם הפלסטינים (יש אולי כאלה בממשלה המעוניינים בכך), אלא גם את הקרע עם המדינות הידידותיות ביותר לישראל, ובראשן ארצות הברית ומדינות באירופה, כמו אנגליה, צרפת וגרמניה.

ייתכן מאוד שהעמדות הנחרצות של הממשלה, המסבירה כי היא "עומדת על זכויותינו", יסייעו לה בבחירות, וסביר להניח כי נתניהו חושש מעליית הקיצוניים במפלגתו ומנסה לרצות אותם. אולם מי ששומע את שרי הממשלה מצדיקים את החלטותיה המתלהמות של הממשלה מוכרח להכיר בכך, שרובם חיים בבועה של סניפי מפלגותיהם, ואינם רואים את העולם שמסביב ואת הצורך העמוק של מדינת היהודים לזכות בתמיכה בינלאומית ולא להותיר את הזירה לפלסטינים.

מה שמכונה בז'רגון הממשלתי בשם "תשובה ציונית הולמת" מנוגד לכל מהלכיה של הציונות המדינית, ונעדר את התחכום והתבונה הפוליטית שליוו אותה מהרצל דרך ויצמן ובן גוריון - וגם, בסופו של דבר, בגין. להקריב הישגים אלה על מזבח תמיכה בסניף זה או אחר של הליכוד או ישראל ביתנו משמעותו חוסר אחריות משווע: מעולם לא היה הגה המדינה נתון בידי מנהיגים שמגלים כזה חוסר אחריות ביחס פיקדון הציוני שהופקד בידם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו