בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחרוני המפא"יניקים

15תגובות

אירוניה היסטורית משעשעת יש בעזיבתו של עמיר פרץ את מפלגת העבודה. אם באופן מסורתי עזבו את העבודה לאורך שנותיה מי שנחשבו למנהיגי "השבט הלבן" – שמעון פרס, עמרם מצנע וחיים רמון, שהרגישו שהאחרים "גנבו להם את המפלגה" – הנה התהפכו לכאורה היוצרות. עכשיו דווקא פרץ, מנהיג העובדים, איש הפריפריה יוצא מרוקו, נוטש – כי גנבו לו את המפלגה.

איש מורכב, פרץ. הוא אחד האנשים המעמיקים והמרתקים ביותר שצמחו בשמאל, כריזמטי, בעל כושר מנהיגות ויכולת מוכחת ונדירה להעביר מסרים שמאלניים לקהלים שאינם טבעיים למחנה. מצד אחר, פרץ הוא אדם שהיצר והאגו הכבירים שלו מתעתעים בו לא אחת, ויוצאים משליטה.זה קורה במיוחד ברגעים שבהם הוא נמלא בתחושה בלתי פרופורציונלית של כוח וביטחון במעמדו, כמו לאחר ההצלחה של מערכת כיפת ברזל במבצע עמוד ענן ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה, אז איים על חסן נסראללה, שיתחיל לפחד מנחת זרועו.

מורכבות נוספת של עמיר פרץ נוגעת לאופן שבו הוא התייחס למטען העדתי-הפריפריאלי שלו, עם כל הסמליות שהוא מעורר. פרץ עלה לגדולה במפלגת העבודה הרבה בזכות הדימוי שלו כמנהיג חברתי מזרחי בן שדרות, שאולי בכוחו יהיה להפוך סוף סוף את המפלגה לעממית ומקובלת יותר. פרץ נהנה כמובן מהדימוי הזה ונבנה ממנו, אך גם הקפיד כל העת בעקשנות לבלום שימושים מפורשים בפוליטיקה עדתית, והפגין סלידה כל אימת שמי מנאמניו העלה את טיעון הקיפוח העדתי. המרוקאיות של פרץ היתה אגבית, אופטימית, קצת פולקלוריסטית כשצריך – והוא התגאה בה כדוגמה למימוש החזון הציוני האוניברסלי של קיבוץ גלויות, יותר מאשר מקור לעלבון וזעם.

עמיר פרץ העדיף לראות את עצמו כממשיכם של מנהיגי המפלגה הגדולים, דוד בן גוריון ויצחק רבין, הרבה להזכיר את מורשתם, ואף נזף באחרונה בעופר עיני, על שאינו קורא לחברי ההסתדרות לבוא לעצרות לזכר רבין. מבחינה זאת, פרץ הוא מפא"יניק אמיתי, אולי מאחרוני המפא"יניקים. ואולי גם בכך ניתן לראות סיבה – מעבר לאיבה הבלתי מתפשרת בינו לבין שלי יחימוביץ' – לכך שעבר למפלגתה של ציפי לבני. ייתכן שלתפישת פרץ, לבני קרובה ליצחק רבין יותר מאשר יחימוביץ', ו-"התנועה", על אנשיה המנוסים והמכובדים וגישתה הציונית-הממלכתית הקלאסית, המציבה בראש מעייניה את שאלות הקיום של גבולות וביטחון, היא יותר מפא"י ממפלגת העבודה.

כעת בשעה טובה, עם תום מועד הגשת הרשימות, נתקבעה המפה המפלגתית לבחירות הקרובות. המערך המפוצל שבו התארגנו מפלגות השמאל משדר לציבור מסר מבולבל, ולא קריאה דחופה להחלפת השלטון. חבל שכך, אך כנראה שאין קיצורי דרך בפוליטיקה. השמאל נמצא בשלב ביניים, שיוכל להתגבש ולהבשיל לכלל יצירת אלטרנטיבה פוליטית ממשית רק בפרק זמן משמעותי של פעילות באופוזיציה. בינתיים, לבוחרים המבקשים לחזק את השמאל כדאי לחפש מפלגה שאינה מבולבלת, מפלגה שעמדותיה בכל הנושאים החיוניים ברורות, ואומרת במפורש באיזו ממשלה תשב, ובאיזה לא. זה באמת לא יותר מדי לדרוש.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו