בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכות העריקה

197תגובות

וינסטון צ'רצ'יל נבחר לראשונה לפרלמנט הבריטי בשנת 1900 כנציג השמרנים. ארבע שנים אחר כך "חצה את האולם" לשורות הליברלים, כיהן מטעמם כשר בכמה ממשלות, ואחרי שהפסיד שלוש פעמים רצופות בבחירות, חזר למפלגה השמרנית ב 1924. "צ'רצ'יל לא היה איש מפלגה", כתב הביוגרף שלו פול ג'ונסון. "נאמנותו היתה לאינטרסים של המדינה ושל עצמו". סר וינסטון בעצמו התבדח, "כל אחד יכול לבגוד. צריך כשרון אמיתי כדי לבגוד בחזרה" (Anyone can rat. It takes real skill to re-rat).

אילו צ'רצ'יל חי בישראל כיום, היו מכנים אותו "עריק" ו"לוזר" ומשמיעים לו שוב ושוב את הצהרותיו מיום אתמול, כהוכחה להיותו אופורטוניסט רודף כיסאות וחסר עמוד שדרה. הפרשנים הפוליטיים היו מתארים את זיגזוגיו במיטב אוצר הדימויים שלהם. אך למזלה של בריטניה, צ'רצ'יל היה חסין מביקורת כזאת. כך זכו הבריטים בראש הממשלה הנערץ עליהם מכל, "האיש שתרם לאנושות יותר מכל מנהיג אחר במאה ה 20", כדברי ג'ונסון, שספרו נקרא כהצדעה למנהיג שלא נכנע לאדולף היטלר.

כמו צ'רצ'יל, גם עמיר פרץ כמעט ואיבד את הקריירה הפוליטית שלו בגלל אחריותו המיניסטריאלית לכישלון צבאי. צ'רצ'יל כשר הצי במלחמת העולם הראשונה, פרץ כשר הביטחון במלחמת לבנון השנייה. שניהם נבעטו מתפקידיהם, אבל "נשארו על הגלגל", כאמרתו של אריאל שרון, המשיכו להיאבק וחיכו לתורם. כמו צ'רצ'יל, גם פרץ נדד בין כמה מפלגות בהתאם לנוחותו הפוליטית, ועכשיו התמקם בחיק "התנועה" של ציפי לבני. בסוף השבוע עבר, כצפוי, מסע השפלות באולפני הטלוויזיה וספג יריקות פומביות בעיתונים.

הגינויים האלה מגוחכים. אין שום חשיבות לנאמנות המפלגתית, שאותה מקדשים מבקרי פרץ. מפלגה היא בסך הכל מנגנון פוליטי, שנועד להסדיר את בחירת המועמדים לכהונה ברשויות השלטון הארצי והמקומי. מותר להחליף אותה, כפי שמותר לעבור בין חברות תקשורת ובנקים. לא תמיד זה נעים, לפעמים צריך לחכות כמה ימי עסקים או לשלם קנס יציאה, אבל אין סיבה לכבול פוליטיקאי באזיקים למפלגה שאינה רוצה בו.

ההיסטוריה של כל המפלגות בישראל היא רצף של פילוגים ואיחודים, שראשיתו בתקופה העותמנית. כך בשמאל, בימין, במרכז ובמפלגות הדתיות והערביות. רוב הפוליטיקאים הישראלים עברו במהלך הקריירה שלהם בין כמה מסגרות פוליטיות. זה לא מנע את הקמת המדינה, פיתוחה ושגשוגה, ולא פגע במשטר הדמוקרטי או באיכות ההנהגה. מה שהתאים לדוד בן גוריון ושמעון פרס, לשולמית אלוני ויוסי שריד, לשרון ולאהוד אולמרט, טוב גם ללבני, פרץ ועמרם מצנע, ראשי "התנועה".

לא מדובר בדמויות מפתיעות, אלא בפוליטיקאים ותיקים, שהרקורד שלהם מוכר לבוחריהם וכל אחד יודע מה הם מייצגים. אז מה אם שלושתם הפסידו בפריימריס ועזבו את מפלגותיהם הקודמות? האם ההפסד מחייב אותם לפרוש הביתה? הם מעמידים את עצמם לבחירה מטעם רשימה אחרת, ונותנים לציבור לשפוט. אפילו נטישה אידיאולוגית אין כאן: פרץ לא עבר מהעבודה לליכוד או לבית היהודי, אלא למפלגה עם מצע דומה וקהל בוחרים זהה למפלגתו הקודמת. רק הפתק השתנה, לא האיש ולא עמדותיו. הציבור מקבל את התזוזות האלה בהבנה, ומצביע בסקרים בעד לבני ונגד שאול מופז, שניצח אותה בפריימריס ונשאר בקדימה.

המנהיגים הגדולים של ישראל - בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין ושרון - היו כאלה בעיקר מפני שלא נרתעו מתבוסות, פרישות, ברוגזים ועלבונות. הם ניגבו את הרוק מפניהם אחרי כל מפלה, ונשארו בפוליטיקה עד שהגיעה שעתם. גם הפוליטיקאים של היום ייבחנו בסופו של דבר במעשיהם, ולא בהשתייכותם המפלגתית. בדיוק כמו וינסטון צ'רצ'יל.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו