בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שביבי לא רוצה לראות

88תגובות

אם היה ראש הממשלה נוהג בהחלטת עצרת האו"ם בהיגיון ובקור רוח, במקום לנהל נגדה מאבק חסר תוחלת, הוא היה עט עליה כמוצא שלל רב וממהר לאמץ אותה. זאת משום שזו החלטת האו"ם החיובית ביותר מבחינתה של ישראל שקיבל הארגון ב-65 השנים האחרונות.

הוריו של בנימין נתניהו סיפרו לו ודאי לא פעם על גל השמחה, שהציף את היישוב היהודי ב-29 בנובמבר 1947, לאחר שעצרת האו"ם קיבלה ברוב קולות את החלטה 181 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. כאיש משכיל, המודע להשפעתם של אירועים היסטוריים על מהלכים מדיניים, נתניהו מכיר בוודאי גם בחשיבותה של מגילת העצמאות, שהאבות המייסדים, בהבינם את השלכותיה ההיסטוריות, ניסחוה בתשומת לב רבה, במבט אל העתיד. וכך נאמר במגילת העצמאות: "ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל... הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".

כלומר, גם נתניהו מודע לכך שדוד בן גוריון ועמיתיו הבינו, שהחלטת העצרת מ-47' היא שמעניקה לישראל את הלגיטימציה המדינית והמוסרית לקיומה כמדינה יהודית. ראש הממשלה הראשון הבין את חשיבותה ההיסטורית של החלטת החלוקה וטרח לכלול אותה במסמך המכונן של המדינה החדשה, למרות שהיא הכירה בריבונות ישראל רק על חלק קטן יחסית מארץ ישראל.

טעותו של ראש הממשלה נתניהו בסוגיית ההחלטה על ההכרה במדינה פלסטינית היא בכך שהתמקד רק בטקסט שלה והתעלם ממה שלא נכתב בה במפורש, אך חשוב באותה מידה: העצרת הרי הכירה במדינה פלסטינית בגבולות 1967. משתמע מכך גם שהארגון הבינלאומי מעניק, ברוב מוחץ, לגיטימציה בינלאומית למדינה היהודית בגבולות אלה. כלומר, בפעם הראשונה מאז 1947, ניתנת שוב הכרה בינלאומית מפורשת לפתרון שתי המדינות, כשהפעם לישראל גבולות נוחים בהרבה - אלה שעוצבו בעקבות מלחמת העצמאות. זה אמור היה להיות חלומו של כל מי שמצהיר על תמיכתו בפתרון שתי המדינות.

נתניהו אמור היה להיות מראשוני התומכים בהחלטת העצרת ולהדגיש את ההיבטים החיוביים שלה. כמסביר מוכשר היה עליו לעשות שימוש בהחלטה ככלי רב עוצמה בניסיון לקבל לגיטימציה בינלאומית במשא ומתן מול הפלסטינים. הנה, ישראל, שסוף סוף העולם מכיר בה כבמדינה היהודית בגבולות 4 ביוני 1967, מוכנה להגיע להסכם עם הפלסטינים על הכרה במדינתם העצמאית, למרות שהם היו אלה שדחו לפני 65 שנים את החלטת החלוקה. הנה, אמור היה נתניהו להבהיר, אנחנו מכירים בזכותכם למדינה, כפי שכבר הצהרתי בנאום בר אילן, ועכשיו נותר רק לדון על פרטי ההסכם ובכך לשים קץ לסכסוך.

אך בנימין נתניהו אינו תומך באמת בפתרון שתי המדינות, ולכן מפחידה אותו החלטת העצרת. הוא נזכר במה שסופר לו על שמחת 29 בנובמבר 1947, ומבין כי אין עוד דרך חזרה. כמו שבלייק סאקסס נוסדה מדינת ישראל לפני 65 שנים, כך בבניין האו"ם בניו יורק נוסדה לפני שבועיים המדינה הפלסטינית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו