בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיילים, רחמו על ילדי הגן

16תגובות

לא בכל יום זה קורה, אבל היום אני רוצה לומר כל הכבוד לצה"ל, שבלי להתבייש אמר לכל משמיציו שהסיבה שבגללה נמנעו החיילים מלירות במיידי האבנים היא לא פחד, לא מחסור באמצעי לחימה וגם לא חוסר יכולת מבצעית, אלא סתם חוסר רצון להסלים את המצב. אם אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, או על ילדי בית הספר ובמיוחד לא על הגדולים, לפחות חיילי צה"ל עושים זאת.

האבן היא כלי נשק עתיק יומין באזורנו ומי שמזלזל בו, עלול לגמור כמו גוליית. הבעיה היא, שמהדוד הקטן ההוא שהיינו, עם האבן והקלע בידו, הפכנו להיות גולייתים: חמושים היטב, מוגנים, זחוחי דעת, ובעיקר מאוד לא בטוחים על מה אנחנו מגינים פה. במציאות הזאת יש מי שבוחר לכסח, לבעוט, לירות כדורי גומי, להרוג, לאבד ולהשמיד, ויש מי שמנסה לשמור על השקט, אולי מתוך מחשבה שהאנשים הללו, שזורקים עליו אבנים ושונאים אותו בכל לבם, לא הולכים לשום מקום ושיום אחד השנאה הזאת תפוג ותפנה מקום, אולי לא לאהבה, אבל לאיזה שקט, הסדר או קבלה מסוג מסוים.

יש כמובן מי שצועק שידי צה"ל כבולות בשל פעילותן של תנועות השמאל, החלטות הבג"ץ ועוד כל מיני גורמים שמפריעים לגרש מפה את הערבים או לפחות להרוג אותם כשהם משתוללים. אבל יש גם אחרים שחושבים שדווקא מי שהכוח בידיו, צריך לנקוט איפוק. אני, האם העברייה, ששלחה אדם בצלם אלוהים לשרת בצה"ל, רוצה מאוד לקבל אותו בצלם כזה גם כשיחזור משם. אז נכון, שהקם להורגך וגו', אבל היכולת לראות בתוך ההמון את פני האנשים ולהחליט, שאף על פי שהם אינם נשמעים להוראות הצבא לא יירו בהם, היא יכולת שלא רק הערבים נשכרים ממנה, אלא גם אנחנו, הצד החזק. לא רק למות זה נורא, אלא גם להרוג. יש באמת מקרים שבהם אין ברירה, אבל מה לעשות שבשנים האחרונות דווקא יש ברירות, והרבה, וההחלטה שלא להרוג היא במקרים רבים החלטה קשה יותר וטובה יותר מההחלטה כן לעשות את זה.

לכן, אני אומרת לבני ולכל יתר החיילים, יפה שאתם מרחמים על ילדי הגן וגם על הגדולים מהם ואפילו על עצמכם, כי אלוהים לא מרחם על האזור שבו אנחנו חיים, והמנהיגים שלנו ושל הצד השני בטח שלא מרחמים עלינו. ומכיוון שאין ספק שלא ההנהגה היא שמכתיבה את הסגנון המאופק הזה, לא נותר לנו אלא להפקיד את האיפוק בידיהם של חיילי צה"ל ושל מפקדיהם שפתאום נראים - דווקא בתוקף הנסיבות הבלתי אפשריות שבהן הם פועלים – כמו אנשים צעירים ומוסריים, ומזכירים במשהו את חייליו של הצבא שפעם היה הצבא המוסרי ביותר בעולם.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו