דני דיין
דני דיין

"כמעט זכיתי ב-20 מיליון שקל במפעל הפיס", סיפר לי חבר בהתרגשות גדולה מהולה באכזבה מרה. "הלכתי לדוכן המכירות, קניתי כרטיס, נקבע גובה הפרס, נערכה הגרלה. הכל עשיתי. אם רק המספר שלי היה מוגרל ולא מספר אחר - הייתי היום מיליונר". נזכרתי בבדיחה החבוטה הזאת, כאשר ישבתי במוצאי שבת באולם ספון העץ של תיאטרון פולגר בוושינגטון והאזנתי, יחד עם שאר משתתפי "פורום סבן 2012", לדברי הרהב של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

"כפסע היה ביני לבין השגת הסכם עם הפלסטינים", הודיע אולמרט ואף פירט: הצעתי חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים, עקירת יישובים, חלוקת ירושלים, ניהול האגן הקדוש על ידי חמש מדינות, שרק אחת מהן, מן הסתם, יהודית. חוששים שנשתלט על השאיבה באקוויפר ההר? נקים לכם ארבעה מתקני התפלה. יהיו תקריות גבול עם המדינה הפלסטינית? לא נורא, נתגבר. קונדוליזה רייס נדהמה, ג'ורג' בוש התפעל. כל מה שהיה חסר כדי להגיע להסכם היה תשובה חיובית של מחמוד עבאס, רק זה. ורק הפרט הקטן הזה לא אירע. מספר אחר עלה בגורל. ממש כפסע...

הופעתו של אהוד אולמרט בפורום סבן היתה מבישה מבחינת הסגנון אך עוד יותר מכך, מבחינת התוכן. בניגוד לאיפוק שהפגינו המשתתפים האמריקאים ואפילו הישראלים, אולמרט דיבר בשחצנות, בזחיחות, בהרמת קול, בהטפות מוסר אינסופיות לכל מי שאיננו הוא עצמו. הוא הפר את כלליו הנוקשים של הפורום כאשר ציטט בפומבי דברים שאמר משתתף אמריקאי באירוע סגור, משל היה ח"כ זוטר ורודף פרסום שעובר על כללי הצנזורה מעל דוכן הכנסת.

אך תוכן דבריו היה גרוע עוד יותר. הוא הסית את הממשל האמריקאי נגד ראש ממשלת ישראל ובמלים כמעט מפורשות קרא "להעניש" את נתניהו. הוא גולל על ישראל את האשמה כמעט בכל התפתחות שלילית שאירעה ביחסי ישראל-ארצות הברית. בצדק קבע אהוד אולמרט בראשית דבריו, שלא ראוי להכריז מאדמת ארה"ב על התמודדות או אי-התמודדות בישראל. אך הרבה פחות ראוי לבזות משם את ממשלת ישראל, לשסות נגדה, להפנות התקפות אישיות כל כך ירודות אל ראש ממשלת ישראל בפני ציבור אמריקאי בארה"ב.

אני שייך לציבור המואשם תדיר, גם אם לא בצדק, בחטא "המשיחיות". לתנועת חב"ד יש משיח משלה. אהוד אולמרט משלב כיום בהתנהלותו את שתי התכונות גם יחד: עמדה כמו-דתית, מנותקת מן המציאות, לגבי הסכם שלום עם הפלסטינים, שמובילה אותו למחוזות הזויים ומסוכנים ואינה נותנת לעובדות לבלבל אותו, ויש גם נושא צלב הייעוד הזה בדמות אולמרט עצמו.

לא הסכם קרוב היה כאן כי אם דחייה של הצעה שמרחיקת לכת ממנה - וכנראה גם כמותה - לא תהיה לעולם. חודשים מספר לאחר שעבאס סירב להשיב בחיוב להצעה, הוא גם הסביר ל"וושינגטון פוסט" ש"הפערים היו רחבים מדי". אם כן, לא פסע הפריד בין אולמרט להסכם כי אם תהום. כל בר דעת יסיק מכך שאין סיכוי להסכם, שאין נקודת מפגש בין ההצעה הישראלית המרבית לבין הדרישות הפלסטיניות המינימליות. רק אהוד אולמרט ממשיך להיות מאוהב בפשרה שלו עד כדי אובדן תחושת המציאות.

יש סיבות מוסריות ופוליטיות רבות שבעטין כדאי לקוות שפרישתו של אולמרט מן הזירה הציבורית היא סופית ובלתי הפיכה. ראייתו הלא מציאותית את ההתפתחויות המדיניות שהוביל מול הפלסטינים והתנהלותו כעת מול ממשלת ישראל, הן תוספות כבדות משקל לתקווה זו.

הכותב הוא יו"ר מועצת יש"ע

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ