מי צריך הכרה?

גבריאל שטרסמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבריאל שטרסמן

החלטת עצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947 קבעה במפורש, שבארץ ישראל יוקמו שתי מדינות, האחת יהודית והשנייה ערבית. המונח הלאומי הזה חזר בהחלטת האו"ם המלאה יותר מפעם אחת. על יסוד אותה ההחלטה נקבע בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, כי היא "מדינה יהודית בארץ ישראל". אף לא אחת מן המדינות שהכירו במדינת ישראל לא עירערה על הנוסח. היום נותרו 32 מדינות שאינן מכירות בישראל.

בהסכמי השלום עם מצרים וירדן, שמעצם חתימתם ומנוסח האמור בהם אין ספק קל שבקלים שמצרים וירדן הכירו בישראל כבמדינה עצמאית, אין זכר למונח "יהודי". הנוהג הבינלאומי קובע, כי מדינות חדשות לא יכולות להכיר (או לא להכיר) במדינות קיימות. רק מדינות קיימות מכירות או שאינן מכירות במדינות חדשות. על נוהג הפוך לא שמע איש, כל עוד לא נדרש למדיניותה של ממשלת ישראל.

מדור הזירה

הדרישה הישראלית הנחרצת - לכל הדעות תנאי מוקדם לשיחות עם הפלסטינים, למרות תלונות ממשלת ישראל שדווקא האחרונים הם שמציבים תנאים מוקדמים - שהרשות הפלסטינית תכיר בישראל כבמדינה יהודית נראית על פניה מיותרת ודמגוגית, ומעוררת את התחושה שאכן תנאי מוקדם זה הוא הכסות לאי רצון של ממש להמשיך ולנהל משא ומתן כלשהו.

פרט למדינת ישראל לא דרשה שום מדינה מעולם הכרה מצד מדינות חדשות. ישראל הכירה במדינות שונות בעולם שהוקמו אחריה, בלי לבדוק בציציות הכתוב בחוקותיהן, ומקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינות לא דמוקרטיות בעליל, כסין, וייטנאם ומיאנמר, בלא להתחשב באופי השלטון שלהן.

כל עניין התביעה הזאת בהכרה לקוח מעולמם של פוליטיקאים, ולא מלשון המשפט הבינלאומי. מדינה חדשה אינה עושה לאיש טובה כשהיא מכירה או אינה מכירה במדינות קיימות. הגדה המערבית, כחלק מממלכת ירדן, התקיימה במשך 19 שנים ללא הכרה על ידי מדינות העולם, פרט לבריטניה ופקיסטאן ולמעשה גם ישראל, שהרי עם השלטון ההוא חיה בשילוב ידיים כשהדבר נגע למימושם של הסכמי שביתת הנשק משנת 1949. וכי לא ישבו נציגי ישראל, במדים ובלעדיהם - ויצחק רבין ביניהם - במלון השושנים ברודוס כדי להגיע להסדר של שביתת נשק? והנה ראינו, ישראל לא הכירה בירדן וירדן לא הכירה בישראל - באופן פורמלי - ואף על פי כן חיו בשלום זו בצד זו עד מלחמת ששת הימים.

באחרונה נחלה ישראל מפלה צורבת באו"ם, כאשר לא הצליחה למנוע מ"הרשות הפלסטינית", או או מ"המדינה הפלסטינית" מעמד של מדינה לא חברה בארגון הבינלאומי. כל עניין המאבק ב"הכרה" היה צריך להדליק נורה אדומה במסדרונות הממשלה זמן רב לפני שהנושא הגיע בכלל לדיון בעצרת הכללית.

מבחינת הדין הבינלאומי, זכאית היתה "הרשות" לפנות לאו"ם ולבקש מעמד שכזה. מי שמתעניין בקריאת פרשנות מרחיבה בעניין זה שנכתבה על ידי סמכות רצינית, מופנה למאמרה של הפרופ' רות לפידות, לשעבר היועצת המשפטית של משרד החוץ ומי שהשתתפה בשיחות הממושכות עם מצרים בשאלת מעמדה של טאבה, מדרום לסיני. במאמר פרי עטה שהתפרסם זה לא כבר בכתב העת הישראלי לבעיות חוץ (כרך 6, מס' 3), ימצא הסבר מפורט מדוע האמור באמנת מונטווידאו משנת 1933, המפרטת את תנאים לכך שישות כלשהי תוכר כמדינה, אינו תקף עוד למעשה ואין מקפידים עליו - לא בשאלת גבולות של קבע ולא בשאלת קביעותה של אוכלוסייה.

ראוי לבדוק שוב אם התביעה הישראלית להכרה של הפלסטינים בישראל כבמדינה יהודית היא מעשית, ואם היא מבוססת כראוי על המשפט הבינלאומי. לכאורה נראה, שוויתור על תביעה זו כתנאי מוקדם לחידוש השיחות בין ישראל לבין "הרשות", כמו גם על התביעה המוקדמת לוויתור של הפלסטינים על זכות השיבה, יפתחו את האפשרות לחידוש השיחות. שאלת מעמדה של ירושלים ושל "זכות השיבה" ממילא יידונו במשא ומתן ישיר בין הצדדים. אין ערובה ששיחות כאלה יצליחו, אך לפחות נוכל לומר שניסינו. לאופייה היהודי של מדינת ישראל נצטרך אנחנו לדאוג, לא הפלסטינים.

הכותב הוא שופט בדימוס

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ