בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים טובים דיים

40תגובות

אחרי שדורות רבים ניסו לפצח את סודות האלכימיה, נדמה שההורים העכשוויים בדרך הנכונה.

כאילו לא די במספר הרב של ילדים המאובחנים כיום כבעלי ליקויי למידה, שיעורם עוד צפוי לגדול, כפי שדיווח דן אבן ("הארץ", 10.12), בעקבות שינוי בשיטת האבחון של הפרעות למידה, קשב וריכוז.

אבל זהו רק צד אחד של המטבע. הצד האחר הוא, שבאורח פלא, באותם מקומות שבהם קשה למצוא ילד שאינו מאובחן כבעל לקות כזו או אחרת - לרוב במרכז הארץ בקרב שכבות מבוססות - יש ציפייה של הורים רבים, שהילד גם יהיה מחונן.

יש ילדים מחוננים, יש ילדים הסובלים מלקויות למידה, יש אפילו ילדים שהם גם כאלה וגם כאלה. אבל מטבע הדברים מדובר בשיעורים נמוכים. הרוב אמורים להימצא אי שם באמצע. אבל מי רוצה להיות באמצע? בינוני? בלי ליהנות מהקלות בלימודים? מה אנחנו, פראיירים? וכך אנו עדים למגיפת אבחוני-היתר, ולצדה גם לתופעות שומטות-לסת כמו קורסי הכנה למבחנים לאיתור מחוננים, הנערכים לילדים בכיתות ב' - כפי שדיווחה באחרונה תמר רותם ("הארץ", גלריה, 18.11).

כי היום, מתברר, אי אפשר להיות ילד רגיל. ילד לא יכול פשוט להיות, לגדול. את הילד צריך לפתח, משל היה מטוס קרב או אפליקציה. הורים לילדי גן מספרים על גננת שמזהירה בהבעה מודאגת שהילדה, כבר בת שלוש, עוד לא אוחזת בעיפרון בדיוק כפי שצריך, ואם הבעיה לא תטופל מי יודע אם היא תגמור דוקטורט עד גיל 26 וחצי. רוב ההורים נבהלים ומטפלים. כי כולנו הרי צריכים, חייבים, בית מדוגם וג'יפ מלוקק, גזרה חטובה ופנים מתוחים - ועם כל אלה, ילד משופץ כמובן.

כל המעורבים במנגנון הזה משמנים את גלגליה של תרבות הצריכה, הטיפול, שכלול הילד והפיכתו למושלם, אם רק אפשר. את השפעתם של הלכי הרוח והמנגנונים האלה על נפשם של הילדים ועל הדימוי העצמי שלהם אפשר רק לשער, והפעם בדאגה מוצדקת. בכל מקרה, הילדים המעטים שאכן זקוקים לאבחון וטיפול, סובלים מהאינפלציה בתחום.

התופעה הדו-קוטבית הזאת ביחס אל הילדים, אם אפשר לכנותה כך, היא רק סימפטום אחד לדור של הורים, שחלק לא מבוטל ממנו הוא דור תועה. התעייה הזאת היא תוצאה של שילוב של גורמים: התפוררות המוסכמות הישנות והבלבול שבעקבותיה, הציפייה העצמית לשלמות, השכנוע העצמי שכל עתידם וגורלם ואושרם של ילדינו תלוי אך ורק בנו; כל אלה ניזונים מחברה צרכנית יותר ויותר, משוק עבודה תובעני ונצלני יותר ויותר, מהתפרקות של מערכות תמיכה הדדית קהילתית ושל אלמנטים של מדינת רווחה. הורים רבים נקלעים אפוא לסחרחרת, שבניגוד לכוונותיהם יכולה רק להזיק להם ולילדיהם.

האצבע המאשימה אינה מופנית אליהם-אלינו: היא מופנית לחברה ותרבות שסדר העדיפויות בה מעוות: תחרות והישגיות לפני רווחת אנוש, חטוף ככל יכולתך גם מצלחתו של האחר או בקצרה - קפיטליזם חזירי.

נדמה שכדאי לעצור את הסחרחרת הזאת, בחברה ובכלל וביחס אל הילדים בפרט, ולחזור אל דונלד ויניקוט, הפסיכיאטר ורופא הילדים הדגול, שטבע את המונח "אם טובה דיה". אנחנו, הורים שמגדלים את ילדיהם ואוהבים אותם, אמהות טובות דיינו, אבות טובים דיינו - וגם הילדים שלנו טובים דיים. כמו שהם. למעט מקרים מעטים ומובהקים שבאמת מצריכים טיפול, תנו להם לחיות ולגדול בשקט.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו