בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם שותק גם היום

12תגובות

ויכוח נוקב בדבר שתיקת העולם לנוכח שואת יהודי אירופה התנהל באחרונה מעל דפי עיתון "הארץ". הוויכוח החל לאחר פרסום מאמר מאת תום שגב "העולם באמת שתק?" ("הארץ", 26.10), שבו צוטט פרופ' יהודה באואר ועלתה הטענה שהעולם ידע מעט מדי ומאוחר מדי על השואה; וגם לו ידע, מה היה כבר יכול לעשות.

המאמר עורר תגובות רבות, ובהן תגובה של ניצול השואה ליטמן מור (מורבצ'יק) במכתבו למערכת "התפללתי שהאווירונים יפציצו" ("הארץ", 4.11). המכתב מעיד על כך, שמור וחבריו בגטו וילנה רצו שטייסים יפציצו את העיר, בידיעה שפצצה עשויה ליפול גם בגטו ולפגוע בהם, וכל זאת כדי שיחושו כי יש מתנגדים למעשי הזוועה של הנאצים.

גם אני בחרתי להגיב ולאחר פנייתי לחוקר האמריקאי רפאל מדוף פירסמנו ביחד את המאמר "כן, העולם שתק" ("הארץ", 13.11). ביקשנו להוכיח, כי בכל נקודת זמן היה ניתן להציל יהודים וכי הבחירה של מנהיגי בריטניה וארצות הברית לאפשר את השמדת היהודים ולמנוע הצלה היתה מודעת.

כמו כן טענו, כי "קבוצת ברגסון" הובילה להקמת "המועצה לפליטי המלחמה" של ארה"ב, וביחד הן מילאו תפקיד מרכזי בהצלה של כ-200 אלף יהודים. אדם מרכזי וידוע בפעולות הצלה אלו, ש"המועצה לפליטי המלחמה" מימנה את פעולתו, היה הדיפלומט השוודי ראול ולנברג.

בתגובה על מאמרנו פירסם פרופ' באואר מאמר תחת הכותרת "העולם לא שתק" ("הארץ", 2.12). לשיטתו, "גם לו החליט רוזוולט לתת הוראה לעשות הכל כדי להפסיק את הרצח, לא היתה כל אפשרות מעשית לעשות זאת". לשיטתי, הדיון התיאורטי "מה היה אם" טפל - שכן עיקר ביקורתי היא על כך שרוזוולט לא החליט לתת הוראה כזאת.

האפשרויות שפרופ' באואר מציע בתוך המציאות הדטרמיניסטית שהוא מצייר, נוסח הכל או לא כלום, הן חסרות משמעות. האמריקאים יכלו גם יכלו להפציץ הרכבות ולמנוע ממכונת המוות לעבוד ולו ליום אחד; ביום אחד נרצחו אז אלפי יהודים. אי הפצצת המסילה נהפכה לסמל דווקא מפני שזה היה פשוט כל כך. אך למעשה ניתן היה להציל ולמנוע רצח באינספור דרכים: להפציץ מחנות ריכוז והשמדה כמו מטהאוזן ודכאו, להפציץ את מערך הרכבות, "לקנות" מהנאצים יהודים, להשתמש בכל האמצעים על מנת להזהיר יהודים.

אלא שמנהיגי המעצמות העדיפו שלא להציל: בוועידת אוויאן, בוועידת ברמודה, במקרה האונייה סנט לואיס ובמלחמה הנוקשה בכל ניסיון העפלה לארץ ישראל. אטימות האמריקאים כמו אטימות הבריטים הובילה למוות של יהודים רבים. המעצמות עמדו מנגד, עובדה היא.

די במבצע ההצלה הדני על מנת להוכיח, כי ניתן וראוי היה להציל. בדנמרק זה לא היה יכול לקרות. עלינו להפיק את הלקח, עלינו לפעול כמו בני האומה הדנית שהצילו את בני עמנו.

אין בי עניין ב"אידיאולוגיה פרו או אנטי-רוזוולטיאנית"; מעניינת אותי האחריות, כפי שדרשו בה חז"ל: "למי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על ידם; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו" (שבת נ"ד, ב'). האחריות להיאבק בכל דרך אפשרית בהשמדה שיטתית של בני אדם; יהיו אלה יהודים, ארמנים, בוסנים, טוטסי או תושבי דרפור.

פרופ' באואר טוען, כי "הוויכוח הוא בעל משמעות עקרונית להבנת עצמנו וגורלנו כעם". אוסיף על כך - "כעם בין העמים". הימנעות המעצמות ממאבק בעת השואה הותירה אותנו בודדים ונבגדים. "גילינו כי העולם גדול ומטונף", כדברי יצחק צוקרמן. האם נהיה אנו מטונפים כמותו? הדבר נתון להכרעתנו. עלינו להכריע לנוכח ההכרה, כי עמים המשיכו להירצח גם אחרי השואה, בחלק מהמקרים תוך כדי תיעוד ודיווח "בשידור חי" של הנעשה, והעמידה מנגד של המעצמות נעשתה נוהג קבוע כמעט, המאשרר את ההשמדה.

"מי מדבר היום על השמדת הארמנים?" שאל היטלר בקיץ 1939. מי מדבר היום על השמדת בני הפור במערב סודאן? אני שואל. הנשיא האמריקאי ברק אובמה הפסיק לדבר על כך מאז נבחר לנשיאות ב-2008, האם נפסקה השמדתם? לא. רק בשנה האחרונה נודע על הפצצה אווירית והצתה של עשרות כפרים, אולי האחרונים שנותרו, שבהם חיו אותם חסרי אונים, שנולדו אפריקאים שחורי עור במדינה הנשלטת בידי ערבים פונדמנטליסטים.

אלא שהיום כמו אז המעצמות מעדיפות לשתוק, להבליג, לתת לרוצחים להשתולל. שתיקה לנוכח פשעים נגד האנושות היא חטא בלתי נסלח. אין לכך הסבר רציונלי, אין שום דרך להצדיק את אומות העולם, המעדיפות לנבור בסכסוך הישראלי-הפלסטיני בטיעונים מוסריים בשעה שעוללים במחנות הפליטים בדרפור מושמדים.

הנהיה אנו חסידי אומות העולם, או שמא נהיה מטונפים כמו אלה שעמדו מן הצד לנוכח השמדתנו? אנו נכריע. אלינו הגיעו אלפים מדרפור, באפשרותנו להצילם. ויותר מכך, ראוי שנזעק ונאמר לעולם, כי בדרפור מתרחש הפשע הנורא מכל.

הכותב הוא רכז הוועד למאבק ברצח עם מיסודה של תנועת "דרור-ישראל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו