בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לו הייתי בן עשרים

130תגובות

אילו הייתי היום בן עשרים, הייתי מבקש שיעזבו אותי בשקט. הייתי אומר שיש לי החלטות חשובות לקבל ואני רוצה לחשוב עליהן בראש נקי. עשיתי בגרות, עשיתי צבא, ועכשיו אני צריך שקט כדי להחליט מה אני הולך לעשות: לעשות כסף, לטייל או ללמוד. זה לא הזמן לבלבל לי את המוח עם פוליטיקה ובחירות. הייתי אומר שפוליטיקה פשוט לא בראש שלי עכשיו.

אילו הייתי היום בן עשרים שחוזר הביתה מהצבא, עוד לא הייתי יודע לאן אני רוצה ללכת אבל הייתי יודע לאן אני תמיד חוזר - הביתה, לבית שלי. בן עשרים חוזר הביתה אחרי שירות צבאי עם ראש מלא תוכניות לעתיד וכשהוא פותח את הדלת הוא מרגיש מיד שמשהו השתנה, שזה כבר לא הבית שהכיר. הוא נכנס פנימה ורואה שבסלון, בכורסאות משני עברי השולחן הצר, יושבים שניים שהוא מכיר מהטלוויזיה. תיכף רואים שהם מרגישים בבית. הם יושבים שם בפיסוק רחב והזרועות שלהם מחבקות בנחת את גב הכורסה. אלה ביבי וליברמן, ליברמן וביבי. בקצה הספה מצטופפים ההורים, אוחזים זה בידה של זו.

ביבי (או ליברמן, זה לא משנה) פונה אליו בפנים מאירות. הם מאוד ידידותיים כי עכשיו הם בעלי הבית. הם סקרנים לדעת מה התוכניות שלו והוא מספר להם על ההתלבטויות. הם מקשיבים בפנים חתומות ואומרים לו: שמע בחור, מעכשיו אין יותר התלבטויות, מעכשיו יש סדר יום. סדר יום לכל החיים, הכנו במיוחד בשבילך, אולי כדאי אפילו שתרשום. וזה מה שהולך להיות: לימודים, עבודה, מילואים, חתונה, מלחמה, ילדים, מלחמה, עבודה, מילואים, דירה, מלחמה.

אם הייתי בן עשרים, הייתי שותק לרגע ואחר כך שואל את עצמי אם אלה החיים שאני רוצה. אחר כך הייתי מציע שיפריטו לי אותם (הם אוהבים הפרטות), שיתנו לי לעשות אתם מה שאני רוצה. שכח מזה, הם היו אומרים, תגיד תודה שאנחנו אומרים לך את האמת בפנים ולא מזבלים לך בשכל כמו כל האחרים.

אילו הייתי בן עשרים הייתי מבין שלפי התוכנית שלהם בכלל לא בטוח שאגיע לגיל שלושים כדי שאוכל להשתתף במלחמה השלישית ולגדל את הילדים שייוולדו לי אחרי המלחמה השנייה. לו הייתי בן עשרים היה נדמה לי שאני יכול לעשות טעויות בלי סוף כי החיים ארוכים ותמיד יש זמן לתיקונים, אבל בתוכנית החיים של ליברמן אין זמן לתיקונים. טעית? שילמת. העתיד של בני העשרים נמצא בכיס שלו ואין להם מושג מה הוא הולך לעשות בו.

לפני שבע שנים שאלתי את בני בגין ויוסי ביילין, איך נראה להם העתיד שלנו. כל אחד מהם חשב שהוא ריאליסט והשני מעופף, אבל התחזיות שלהם לעתיד היו דומות: שניהם צפו עתיד של מלחמות. ההבדל היה בהערכת היכולת להחזיק מעמד. בגין האופטימי אמר שיש לנו כוח לעמוד בהמון מלחמות. ביילין הפסימי הביע ספק באשר למאגרי הכוח שלנו. המלחמות, הוא חשב, יתישו אותנו. הוא המליץ על הסדר שלום וזכה מיד בתואר המעופף הלאומי.

המעופפים מדברים והריאליסטים שותקים. לריאליסטים אין תוכניות, מישהו שמע את ביבי וליברמן מדברים על העתיד? הם עומדים בצד, עם ידיים בכיסים וצוחקים צחוק מר. הם אומרים שמול האיום האיראני, האיום הפלסטיני והאיום האירופי, אין טעם לדבר על העתיד.

ביילין פרש ובגין הופרש. בן העשרים בקושי יודע היום מי אלה, הוא מתעניין יותר בעתיד האישי ופחות בלאומי. שנים של שטיפת מוח הביאו אותו להאמין בטעות שגם בעתיד לאומי רע, יכול העתיד הפרטי שלו להיות טוב. גם העתיד שלי, ותודה ששאלתם, לא מדאיג אותי. לפי הדימוי הצה"לי המעודן, אני כבר רואה לו את הלבן בעיניים. אבל אם הייתי היום בן עשרים הייתי שואל את עצמי מה לעשות: לעזוב את הבית ולבנות בית אחר בארץ אחרת? לגרש את הליברמנים מהבית שלי או להיכנס לבית שלהם, כלומר לפוליטיקה. להכניס פוליטיקה לראש שלי? מתלונן בן העשרים, ללכלך את הידיים בזוהמה הזאת? כן, תהיה התשובה, פשוט אין לך ברירה, אם אתה רוצה שהעתיד שלך יהיה באמת שלך.

אם כך הוא שוקל התנתקות חד צדדית. התנתקות מהכל: מביבי, מליברמן, מפקידת המילואים, מהאיום האיראני ומהמחבל שמתישהו בטח יתפוצץ. השאלה היא אם בן עשרים יכול להסתגר בבית שאותו הוא אוהב, או שתמיד יהיה מישהו, ליברמן, ביבי, פקידת המילואים, או המחבל המתפוצץ, שישלח אליו כדברי המשוררת רחל, "יד ענקית, זדונה/ ובוטחת", שתנתק אותו מהעתיד שלו ותרתום אותו לאין-עתיד שלהם.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו