בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזדמנות לצדק היסטורי

164תגובות

יום 29 בנובמבר הוא תאריך היסטורי. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם תוכנית החלוקה של פלשתינה, אשר קבעה כי הארץ תחולק לשתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לערבים. עד לאותו היום היינו כולנו "פלסטינים": מוסלמים, נוצרים ויהודים.

תוכנית החלוקה התקבלה בשמחה על ידי יהודי העולם כולו. מדינות ערב, שראו את פלשתינה כשייכת להן באופן בלעדי, דחו את התוכנית. זה הוביל למלחמה, שפרצה ב-15 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

כעבור 65 שנים בדיוק, ב-29 בנובמבר 2012, פנו הפלסטינים לאו"ם בבקשה לקבל מעמד של מדינה משקיפה. בקשתם התקבלה ברוב גדול. אלה העובדות.

אפשר לטעון שלקח לפלסטינים 65 שנה לעכל שהקיום של מדינת ישראל הוא מציאות שאין להתכחש לה, ולכן הם מוכנים היום לקבל את העיקרון של חלוקת הארץ, שאותו דחו ב-1947. לנוכח טענה זו, אין ספק שהחלטת העצרת הכללית של האו"ם להעניק לפלסטינים מעמד של מדינה משקיפה צריכה להתקבל בשביעות רצון גם על ידי מדינת ישראל.

אין לי כל כוונה להרצות כאן בענייני מוסר או אסטרטגיה פוליטית, לא באוזני הישראלים ולא באוזני הפלסטינים, אך ברצוני לציין כי ייתכן שהסיבה לכך שהסכסוך לא נפתר במשך שנים כה רבות, היא העובדה ששני הצדדים, כמו גם העולם, לא תפשו לגמרי מה עומד בבסיסו.

הסכסוך הישראלי-הפלסטיני אינו ביטוי של עוינות פוליטית בין שתי מדינות, שאותה ניתן לפתור באמצעים דיפלומטיים או צבאיים: חילוקי דעות פוליטיים בין שתי מדינות עשויים להתגלע סביב בעיות כגון גבולות, שליטה במקורות מים, נפט וכיוצא באלה. בראש ובראשונה, זהו סכסוך אנושי בין שני עמים, שכל אחד מהם משוכנע מעבר לכל ספק בזכותו הבלעדית לחיות באותה חלקת ארץ קטנה.

למרות הזמן הרב שחלף, הגיע זמן להכיר בעובדה שאין לישראלים ולפלסטינים ברירה אלא לחיות זה עם זה או זה לצד זה, ולא להתכחש אלה לאלה. ההחלטה שהתקבלה באו"ם בתמיכת 138 מדינות היא אולי ההזדמנות האחרונה להפיח חיים בפתרון שתי המדינות, שבמסגרתו יקומו שתי מדינות בעלות גבולות בטוחים ורצף טריטוריאלי ריבוני.

יד הגורל או אולי הבשלת התנאים לעשיית צדק היסטורי הם שמאפשרים לפלסטינים לפתוח בתהליך שיוביל אותם לעצמאות, בדיוק באותה הדרך שהובילה להקמת מדינת ישראל.

זה גם הרגע הנכון לפיוס פנימי, החיוני כל כך לפתרון הסכסוך, ובראש ובראשונה לפיוס בין החמאס והפתח. פיוס זה נחוץ לפלסטינים, הזקוקים להנהגה פוליטית אחידה ומלוכדת, כמו גם לישראל, שגם היא תצא נשכרת אם לפלסטינים תהיה הנהגה מאוחדת. הגישה המקובלת, לפיה יש יתרון בהתמודדות מול אויב חצוי ומפולג, בטעות יסודה.

ברור לי לחלוטין, שהפלסטינים לעולם לא יסכימו לקבל פתרון אידיאולוגי של הסכסוך, משום שהנראטיב ההיסטורי שלהם שונה, וישראל היא זו שתצטרך למצוא פתרון פרגמטי. אני מאמין בזכותם ההיסטורית-הדתית של היהודים לחיות באזור, אבל לא בזכותם הבלעדית.

לנוכח הזוועות שסבל העם היהודי מידי עמי אירופה במאה ה-20, מן הראוי שאלה יתגייסו לעזרתו לפתרון הבעיות הנוגעות לעתידו, ולא יסתפקו בהכרה באחריותם למה שקרה בעבר.

נפעמתי מהמספר הגדול של המדינות שהצביעו בעד ההחלטה באו"ם. עמדתה של ממשלת ישראל, לעומת זאת, מעציבה אותי. היא לוקה בקוצר ראייה, משום שאינה מביאה בחשבון את הסיכוי לעתיד טוב יותר הגלום במצב החדש. עמדת ארה"ב, המדינה היחידה שיש בכוחה להשפיע באופן מהותי על התהליך, מעציבה אותי לא פחות.

המאמר התפרסם בעיתון הגרמני "פראנקפורטר אלגמיינה צייטונג"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו