בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אתם שונאים את מירי רגב

289תגובות

אתמול הפייסבוק שלי, וטורי הטוקבקים הכתירו שוב את מירי רגב כ"סכנה לדמוקרטיה הישראלית", ועל הדרך חגגו גזענות לאומנית. מירי רגב אינה הביטוי הפרלמנטרי הכי יפה של מדינת ישראל, וברגעים מסוימים אכן נראה שהיא מסכנת את הדמוקרטיה, אך היא לא לבדה שם, למעשה היא ממשיכה טבעית של מסורת בת עשרות שנים, שלקחו בה חלק מאות חברי פרלמנט יהודים.

ביחס להיררכיה המפלגתית שלה, מקבלת רגב זרקור שלילי במיוחד, כאשר המגנים אותה משתמשים בדיוק באותם רעות חולות בהן הם מאשימים אותה – אלימות מילולית והתלהמות. מותר למתוח ביקורת, זוהי זכות וחובה אזרחית גם יחד, אבל צריך לומר את האמת – הביקורת הלגיטימית כלפי רגב משתמשת בכלים לא לגיטימיים וחוטאת בגזענות. תיאורים כגון: "בהמה", פרחה מטומטמת", "עובדת בשוק", "ערסית" וכו' שטפו את הרשת והרחוב, והם מאפיינים חלק גדול מהאופן שבו השמאל בישראל מדבר את הביקורת שלו.

באופן פרדוקסלי, נשכחה העובדה שלצד חוקים אנטי חברתיים שקידמה רגב כגון תיקון לחוק עובדי הקבלן, היא גם קידמה חוקים חברתיים חשובים, שלא היו מביישים את אחרוני מצביעי דב חנין: חוק הנוגע לתשלום ומיסוי דמי מזונות, חוק הקשור בקשר הדוק לנשים חד הוריות וילדים - מהקבוצות המוחלשות ביותר בחברה - ו"חוק שעות עבודה ומנוחה – תוספת תשלום על עבודת לילה". באופן כללי ח"כ רגב היא אחת ממציעי החוקים הפוריים ביותר בכנסת, ופעילותה מוכיחה שאג'נדה חברתית אינה נחלת השמאל בלבד.

יחד עם זאת, רגב שייכת לקבוצה קטנה של פוליטיקאים, שהביקורת עליהם נוטה להיות אלימה במיוחד, כלואה בסטריאוטיפים בעלי קונטקסט חברתי היסטורי בעייתי וגזעני במדינת ישראל. דוגמאות להתבטאויות ברוח זו לא חסרות: "היהודים מתימן, היהודים המרוקאים, העיראקים, הכורדים, כל האנשים הצעירים האלה, חלקם אולי כמעט פראים, באים אל הצבא ולומדים עברית, הם לומדים את ההיסטוריה שלנו, ואיך נוצרה המדינה, ובשביל מה היא קיימת בעצם", אמר דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל; "אין לכם לא כבוד, לא תרבות, צעקנים, פראים, זה מה שאתם", צעק הנשיא האהוב, שמעון פרס, במהלך מערכת הבחירות ב-77' ומוטה גור שדיבר בגנות מפגינים בקמפיין בחירות ב- 1981 בירושלים: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות - ונדפוק אתכם".

לפני שנתיים אמר יוסי יונה בראיון דברים שאינם קשורים במירי רגב, אבל רלוונטיים לעניין: "אני לא ציוני אבל אני לאומי יהודי, צריך לעשות הגדרה מחודשת של הלאומיות היהודית. הציונות נוסחה והוגדרה ויש בה יסוד בעייתי ביחס למזרח כולו. הגזענות שקיימת כלפי מזרחים, היא פרזיטית מהתפישה הבסיסית של הציונות כלפי המזרח בכללותו. זה יסוד טבוע וחזק בה. זו לא בעיה של המרוקאי, הקווקזי או האתיופי אלא בעיה של ישראל כולה - בני כל העדות. זו בעיה קיומית."

הדמוקרטיה שקמה לה פה היא דמוקרטיה לחזקים, הצגה יהודית שמלהקת לתפקידים הראשיים כמעט תמיד "אירופים בני דת משה". למרות היותה קבוצה הגמונית שמחזיקה את מירב ההון הכלכלי והתרבותי - הגזענות אינה נחלת התרבות האשכנזית בלבד. הגזענות הישראלית מודל 2012 היא נחלת הכלל. אפשר לטעון שמייסדיה אפשרו את חלחולה אל שאר חלקי החברה היהודית בישראל, והשורשים, מקצוות ועד גזעם, הפכו רקובים משנאה והתנשאות. חשבון הנפש, האשמה והאחריות מחד, וספיגת הזעם והעונש מאידך ''שייכים'' לדורות המייסדים, אך גם לצאצאיהם החיים בהווה, החיים בהכחשה בלתי נסבלת של גילויי גזענות שמתקיימים גם היום.

מירי רגב חווה את ידה הקשוחה של ההגמוניה, לכל הפחות של הרחוב השמאלני, שלא מסוגל לבקר את הגזענות המבוססת והשיטתית שלו, אך מסוגל בקלות לזהות ולבקר גזענות מצד אחרים.

רפאל בלולו הוא קולנוען, מורה ופעיל חברתי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו