בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרטים בוכים בלילה

24תגובות

"מאסטר שף" ו"דה ווייס" מכהנות כרגע כשתי תוכניות הטלוויזיה הנצפות ביותר בישראל. יש הרבה מהמשותף בין התוכניות, למשל ההיתלות המתבטלת והעילגת בשם מאונגלז. אבל הנקודה הבולטת ביותר בעונות הנוכחיות שלהן היא רף הכניסה: ניתן לכנותו "סף הדמעות". הרושם המתקבל הוא שלמועמד או מועמדת אין סיכוי להתקבל לתוכנית בלי שיחשפו לפני המצלמה טראומה נפשית או מצוקה רגשית חריפה. זו תופעה די מדהימה כשחושבים עליה. אחרי הכל, מדובר בתחרויות בישול וזמרה. הכנת אוכל ושירת פזמוני פופ הן פעולות אנושיות שגורמות לרוב הנאה לעוסק בהן. הן עלולות לגרום לדמעות פה ושם, למשל בעת חיתוך בצל או בהגעה לתיבה מוסיקלית מרגשת, אבל לא זו הברירה הטבעית.

ואילו בתוכניות הללו בוכים ללא הפסק. המועמדים מייבבים לפני האודישן או המשימה, ולעתים גם אחריה. בני המשפחה המלווים אותם דומעים בשעת הצפייה ביקיריהם ופורצים בבכי תמרורים לאחר הכרעת השופטים, חיובית או שלילית. ברגעים יוקרתיים במיוחד גם השופטים מוחים דמעה ברוב טקס. הצופים אמורים כמובן להבין את הרמז ולהצטרף למסחטת הדמעות. זו כבר לא מניפולציה רגשית, אלא מכבש דורסני.

אין כמובן רע בבכי. זו פעולה טבעית, למעשה הראשונה שמבצע אדם בחייו. דמעות מסייעות לפרוק רגשות ולהקל על מועקות. אבל לאינפלציית הבכי הטלוויזיוני יש כמה היבטים שראוי להתעכב עליהם. אחד מהם הוא הזילות. כשחייבים לבכות כדי להתקדם, עילת הבכי עלולה להפוך לקלושה משהו. אין פסול בדמעות, אבל חברה בוגרת אמורה לקדש גם פרופורציות. צופי הטלוויזיה בישראל חזו השבוע במהדורות החדשות בהורים שכולים מבכים את ילדיהם שנרצחו בקונטיקט ובנשיא אמריקאי מוחה דמעה בנאום לאומה, ואחרי הפסקת פרסומות - בצעירה מגבעת אולגה, שבכתה אחרי שהתברר שאבא שלה הגיע בסוף לאודישן שאליו היה אמור לא להגיע, כי הוא ובתו לא מסתדרים ("הרגת אותי", סיכמה באוזניו את ההפתעה מול המצלמות).

היבט מהותי נוסף הוא מה שניתן לכנות כ"הפרטת הדמעות". הסיפורים שמביאים אתם המתמודדים לאולפן הם תמיד סיפורים אישיים מאוד. מקורות המצוקה הם לכל היותר משפחתיים, ולעתים קרובות אף פועלים במרחב הפנימי שבין המתמודד לדימוי העצמי שלו. אין מקום למועקות הנעוצות בהקשרים רחבים יותר - פוליטיים, כלכליים, חברתיים. גם "הדרך" שאמורים לצלוח המשתתפים - אותו מסלול מקודש של התגברות על צלקות מהעבר ושדים מההווה, עד לקתרזיס שבהכנת קובה או שירת בלדה של רופוס וויינרייט - היא תמיד דרך אישית. בהקשר הזה חשוב להזכיר גם את "משפחה חורגת", תוכנית גאולה-דרך-הביבים בכיכובו של קואוצ'ר גלוח ראש, שהטיף למטופליו "לקחת אחריות" על התאוששות פיננסית תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הכלכלי-החברתי שבתוכו נאבקים המעמדות המוחלשים בישראל.

זו המשמעות הרעיונית העמוקה של הפרטה: הסרת אחריות אסטרטגית מהמדינה והעברתה לפרט, תוך טשטוש מתמיד והסחת דעת. וכך המרחב הציבורי, שבפועל יש לו השפעה ישירה ומקפת על חיי רוב הישראלים, כמעט מוקצה בפריים-טיים הטלוויזיוני. הוא נתחם לגטאות של מהדורות החדשות, או לאיים בודדים בזרם נוסח "עובדה" או "המקור". באחרונה שודר תחקיר מייאש על תיק ליברמן, פרשייה שמסמלת קריסה מפחידה של שלטון החוק והדמוקרטיה בישראל. בתחקיר צפו 5.9%. ב"מאסטר שף", ששודרה במקביל, צפו 39.1%. הם אמנם בכו, אבל לא מהסיבה הנכונה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו