בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אני מוקסם ממירי רגב

תגובות

זה ימים אני מוצא את עצמי מוקסם ממירי רגב, לועגת, שואגת, חוגגת, מפזזת, מתבזה בשמחת מנצחים חסרת מעצורים מול משתתפי איזה פאנל, וברקע נשמעות מחיאות כפיים של תלמידים. אני יודע שלא הייתי יחיד להתענגות, כי הטרנטלה כיכבה בכל מהדורת חדשות, בוודאי בפייסבוק, והיה מין קונסנזוס, די מרתיע, של גועל. ואני הוקסמתי מהמבוכה, עודני מוקסם.

מה בדיוק משך אותי אל הזלזול התהומי בעיתונאי שעשה את "שיטת השקשוקה", אל שם הגנאי המטומטם לסתיו שפיר, אל הקינטור כלפי שלי יחימוביץ', ובסופו של דבר, אחרי הפקודה הסטנדאפיסטית "כפיים!" ועם "ירושלים לנצח נצחים", לראות את הדגל הלאומי בסיום המחול?

הסבר אחד לתענוג שלי, מרושע קצת, ואינו מספק: במשך שנים ביימה הציונות את נפילתה בטקסים מפוארים, אחרי מלחמות אכזריות או כישלונות כואבים, ועכשיו הנפילה נראית בקוטר יוטיוב, עם דוברת צה"ל לשעבר, מחוקקת, מול ילדים. שתיפול כך, אני אומר לעצמי. מה יש?

אבל מהמקום הזה לא הייתי נהנה עד כדי כך; שהרי אני צופה בתענוג, בסתר, כבר כמה עשורים בנפילה, וכבר ראיתי מופעים מגוחכים אינספור והתמוגגתי בחברה מצומצמת בימים ההם (למשל, ההופעות הנלהבות של מנחם בגין בכנסת לפני מלחמת לבנון הראשונה ובמהלכה, הופעות שמשום מה כבר אינן משודרות).

אני מודה: התענוג האסתטי שלי נובע מהאסקפיזם הגמור שמעניקה לי הפוליטיקה. אומרים לי, שרגב מסמנת את הסכנה לדמוקרטיה שלנו. ואני אומר: רגב היא הדמוקרטיה שלנו. ארבעה מיליון מנתיני הדמוקרטיה לא רק שאינם מצביעים, אלא אינם רשאים אפילו למנוע כניסת זרים באישון לילה לבתיהם. הדמוקרטיה הזאת, מנקודת ראותם, נראית כמו ריקוד העכביש של רגב, כמו מצעד הדגלים ב"יום ירושלים", כמו הסאטירה הטלוויזיונית שלנו, שבה לועגים לפלסטינים יותר ויותר, בסוג הנחות ביותר של ההומור לתולדותיו - לעג למשועבד.

הדמוקרטיה שלנו קוראת לציבור להשתתף במשחק, שאם לא כן ינציח את שלטון הימין. לכן הוא נדרש לשתף פעולה עם מירי רגב: לגנותה, להזדעזע ממנה, להסתייג ממנה, לנתח אותה. ולפתע אני נהנה מזכותי להיות מחוץ למשחק הדמוקרטי.

מיהרתי לרשום את הדברים הללו כי שיערתי, שבתוך ימים יתפרסם כאן מאמר בנוסח השמאל האמריקאי משנות ה-80. מאמר מן הז'אנר החוגג כאן כשאריות לעניים - "תקינות פוליטית" - ותופיע בו ההבחנה בין ההתבזות של רגב כקורבן - כלומר, מזרחית, ואשה, כלומר קורבן כפול - לבין ריקוד מגונה של רמיסת יריבים אילו בוצע, למשל, בידי גבר "לבן", דובר צה"ל לשעבר, חבר כנסת, רודף פליטים.

כן, כן, הרי פוליטיקת הזהות, בטמטומה הפרובינציאלי, מעתיקה את מונחיה, בתיווך אקדמי מיושן, מהזירה האמריקאית לא רק באיחור של שלושה עשורים, אלא גם מתוך הזנחה של נושאי ההעתקה (האם היהודי שם הוא "לבן"? מיהו "השחור" כאן?). חבל שכתבניה המקומיים לא קראו את ההספדים לפוליטיקה ההיא בעשור הקודם, שם.

עלי להוסיף אפוא לתיאור התענוג שלי, כי רגב איננה רק הדמוקרטיה שלנו. באופן אירוני, הקרנבל הזה - וזאת חוויה קרנבלית מובהקת - הוא האידיאל הדמוקרטי; העם בשלטון: אשה, מזרחית, שפה עממית, תיאטרוניות אותנטית.

הנה מתגשם חזון הדורות הרדיקלי: כמו טריבונל, כל הכוח לעם, המוחלשת מועצמת, הליבידו העממי מגיע מלמטה, וכדי להודות בניצחון הזה של הדמוקרטיה האמיתית ראוי לפרוש מהמשחק. מכאן התענוג. אינטרמצו, קוראים לזה במערב (הזכרי, הלבן).
 

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו