בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה מרצ

תגובות

הרשימה של אלון עידן על מרצ ("מפלגת בלי", "הארץ", 10.12) עוררה בי שתי תהיות: האם עידן ואני באמת חיים באותה ארץ, והאם שנינו אכן קוראים, ובמלוא הרצינות, את אותו עיתון שבו טוריו מתפרסמים.

אשר לעיתון, לא היה כמעט בוקר בשנתיים האחרונות שבו לא פתחתי את דפי "הארץ" בתחושת רעד פנימי: איזו יוזמה חקיקתית ממשלתית אנטי-דמוקרטית צפויה היום. איזה פטיש יונחת ועל איזה אספקט בדיוק בכברת הדמוקרטיה שעוד נותרה כאן. למי יציקו הפעם ואת רגלי מי יצרו. כיצד יבואו לידי ביטוי הפעם ניסיונות הריסוק החוזרים ונשנים של מבני העומק של החיים הדמוקרטיים הישראליים?

כי לשם בדיוק פני הממשלה הזאת, וככל הנראה גם זו שלאחריה: לשינויים שיטתיים, עקביים ומרחיקי לכת, כמו-פשיסטיים במהותם, ברבדים הכי עמוקים של המבנים והמוסדות הדמוקרטיים שנוצרו בחברה.

אבל העיתון, בכל זאת, איננו החברה הישראלית כולה. אולי אפילו לא מקצת החברה הישראלית. בחברה הישראלית יש מגזרים שלמים, רחבים ביותר, שהדמוקרטיה כלל אינה מעניינת אותם, ואפילו מעוררת בהם מיאוס וזעם. החרדים, למשל. או, למשל, רוב יוצאי חבר המדינות מצביעי "ישראל ביתנו".

והשאר, מה על השאר? כפי שעולה מפילוח קולות מצביעי מפלגות "המרכז", השאר מוכנים ככל הנראה לחיות רק עם קצת דמוקרטיה. לא יותר מדי דמוקרטיה. לא צריך להגזים. למשל: דמוקרטיה רק ליהודים ולא לערבים, או דמוקרטיה שאינה כוללת בתוכה את סיום הכיבוש הישראלי, או דמוקרטיה שאינה רואה שום זיקה ושום קשר בין המצב החברתי-הכלכלי לבין המצב הביטחוני-המדיני, כפי שמשתמע בבירור מעמדות מפלגת העבודה.

כל תצלום אוויר של הפרלמנט שלנו יחשוף עובדה פשוטה ונחרצת: מרצ היא המפלגה היחידה בכנסת הנאבקת על ערכי הדמוקרטיה. היחידה. שלושה חברי כנסת הנושאים על גבם ועל גבם בלבד את כל משא הדמוקרטיה הישראלית ולוחמים את מלחמתה. אף לא אחת מהמפלגות המרהטות ברגע זה את הפרלמנט אינה זכאית לדבר בניקיון כפיים בשם הדמוקרטיה חוץ ממרצ: לא הימין והחרדים כמובן, המתנערים מהדמוקרטיה במישרין או בעקיפין; לא מפלגות המרכז המפוברקות, הפורסות מעוגת מהדמוקרטיה פרוסות המתאימות לתפריט דל הקלוריות שלהן; ולצערי גם לא חד"ש והמפלגות הערביות, שבגלוי או בשתיקה תומכות ברוצח עמו בשאר אסד.

דומה שמה שעומד בראש סדר היום איננו מה שמכונה "התהליך המדיני", והוויכוח, אם בכלל הוא מתקיים, על פתרון שתי מדינות לשני עמים, מדינה דו לאומית או מדינת "כל אזרחיה", הוא בלתי מציאותי וחסר שחר במידה רבה, בהתחשב בכך שממשלת ישראל חפצה לשוחח בעיקר עם עצמה, לא עם זולת כלשהו, בוודאי לא הפלסטיני. מה שעומד בראש סולם הדחיפויות הוא: איזו מדינה בדיוק תעשה או לא תעשה שלום. מי היא בכלל תהיה. מה יהיו אופיה ופרצופה של מדינה זו וחברה זו.

בדהרה המבעיתה והמשולחת של הכנסת והממשלה לעבר כתישת הדמוקרטיה ניתן, להרגשתי, לשאוף רק לטוב האפשרי, לא לטוב המוחלט. הטוב האפשרי במצב עניינים קודר זה משמעותו אחת: ניסיון נחוש והרואי למנוע או למזער ככל האפשר את הנזקים הכבירים שגורמת זלילתה הרעבתנית של "מדינת ישראל" על ידי "ארץ ישראל". לפיכך, השאלה מה יהיו פני האופוזיציה בכנסת הבאה חשובה אך במעט מהשאלה מה יהיו פני הקואליציה. האופוזיציה הממשית, שאיננה מרוקנת מכל תוכן, היא ברגע זה מרצ. הח"כים שלה, פרלמנטרים מעולים, הם שעושים ויעשו את העבודה, שעיקרה ניסיון למנוע נזקים או למזערם בשטף הגדול, ואין זה דבר של מה בכך.

הנה רשימה חלקית לבעלי הזיכרון הקצר והנמהר: מאבקי מרצ נגד החקיקה האנטי דמוקרטית, למען סיוע למפעלים במצוקה, למען נישואים וגירושים אזרחיים, נגד הפרטת המוסדות הפסכיאטריים, נגד גזענות בדיור, למען הנגשת מוסדות ציבור ובתי עסק לבעלי מוגבלויות, נגד הריכוזיות במשק. החקיקות הרבות שיזמה מרצ למען נשים נפגעות אלימות, הבטחת הכנסה של נשים השוהות במקלטים, חוק התספורות, המבטיח את האינטרס הציבורי במקום את זה של הטייקונים, חוק איסור אפליה על רקע נטייה מינית והחוק להגנת הספרות והסופרים.

עכשיו יש לשאול: האם אין בכל העשייה הלוהטת, האחראית והבלתי נלאית הזאת משום גילוי מובהק של "יצר", שאלון עידן מקטרג על העדרו אצל מרצ? למרבה הצער, עידן, כמו רבים מדי בשיח הישראלי, מזהה דחפים אלימים, שזכו למופע תקשורתי בוטה, עם יצריות ולהט. המערכת הפוליטית הישראלית החולה מלאה במופעים של דחפים אלימים, גדושה בדרגות שונות של ברוטליות וריק ברוטלי. אבל אין לבלבל ברוטליות זו עם להט פוליטי אידיאולוגי, כשם שאין לכנות גבר הכופה את עצמו על אשה בשם "מאהב".

לבסוף, נדמה לי שהקובלנה על העדר "יצר" במרצ נובעת מאותו מקום בערך שממנו בוקעים הקולות המתגעגעים למנהיגים הקודמים של המפלגה, שולמית אלוני ויוסי שריד. בלי להפחית מערכם של שני מנהיגים חשובים ועזים אלה יש גם לומר, שליכולת הרטורית ולכריזמה שלהם היה מחיר. המחיר היה הקרנה של התנשאות ושל ריחוק מהציבור הישראלי וכלפיו.

נכון, זהבה גלאון לא באה לא מהאליטה של מפלגת העבודה ולא מזאת של התנועה הקיבוצית, אלא ממה שמכנים "השטח"; אבל נראה שעובדה זו איננה לרעת מרצ, אלא לטובתה דווקא. ואילו לא היה הכינוי הגזעני למחצה "מנהיג אותנטי" שמור אצלנו רק למזרחים ולערבים, כך היו מכנים את גלאון: מנהיגה אותנטית.

חבל שעידן אינו מבחין בדבר החדש, המרענן והחשוב, שיש למרצ בגלגול המנהיגותי העכשווי שלה: רגישות מועצמת כלפי החברה הישראלית ומצוקותיה, שאינה באה על חשבון הרגישות למצוקת הפלסטינים והשאיפה לשים קץ לקללת הכיבוש, אלא בדיוק להיפך.
 

מרצ - לוחמת אמיצה על ערכי הדמוקרטיה או מפלגה חסרת שיניים?
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו