בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם

33תגובות

תודו שהיה קצת מאכזב ב-21.12.2012. המאיה הבטיחו לנו מסיבה פיצוץ, אפטר פרטי ל"סוף העולם", והנה עוד יום התפוגג בשגרתו אל האין המוחלט: סתם המשכנו לחפש חנייה עלי אדמות, להוריד אפליקציות ולהעמיד פנים. אז רגע לפני אפסון ערכות ההישרדות, מעניין לשאול למה בכל דור ודור אנחנו עדיין בטוחים שסוף העולם מחכה מעבר לסיבוב, ולמה לעזאזל כל כך קל להפחיד אותנו?

בספרו מאיר העיניים "המצאת המחר", טוען דניאל מילוא שהכל התחיל לפני 60 אלף שנה. אי שם על גבול קניה-אתיופיה, אמר איש מערות אחד לחברו "להתראות מחר", ושינה לנצח את חיינו. הולדת העתיד לא רק הכניסה לעולמו של האדם חייזר דקדוקי חדש (שאגב נעדר משפות רבות, כמו יפנית), אלא גם הפכה את חייו לסוג של שיחה ממתינה. מאז ועד היום ביסס אמנם האדם את מעמדו כנזר הבריאה, אך גם כמי שעצם קיומו מהווה בעבורו בעיה. היצור היחיד בטבע שלא רק סובל ממחלות חשוכות מרפא כמו שעמום, דיכאון, ובולימיה של צריכת יתר, אלא גם היחיד שמודע לסופו המוחלט, ולפיכך מבלה את זמנו הקצוב בשאלה היהודית המסורתית: "מה יהיה?"

הסיבוב הקודם נקרא "באג 2000". זוכרים כמה פחדנו? באו"ם אפילו הוציאו ספר לכבוד האזרח השישה מיליארד, שעל פי קרן האוכלוסייה של האו"ם נולד בסרייבו לאמו הגאה פאטימה ב- 12.10.1999. ארבעה עשר סופרים ומשוררים מרחבי הגלובוס, התבקשו לקבל את הרך הנולד במכתבים אישיים, שהמשותף לכולם היה שהם נורא מ-פ-ח-ד-ים. העולם כפי שהצטייר מתיאוריהם הוא מקום אפל, מסוכן, אלים ובלתי ידידותי למשתמש. לא בדיוק מקום שכדאי להיוולד בו, אבל נורא קל למות, שלא לדבר על העתיד שנראה כמו מקום שאף אחד לא ירצה לבקר בו.

לו אני התינוק השישה מיליארד הייתי נכנס לפאניקה לא קטנה, ואולי אפילו מסרב להיוולד, אבל לו אני אחד המחברים הייתי אומר לו להירגע, כי גם אם עולמנו אינו הטוב שבאפשריים, תמיד צריך לזכור שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ולא הכל נהיה בהכרח רע יותר. כדור ההרגעה היעיל ביותר הוא פשוט לקרוא את נבואות העבר, שהיו לא פחות נחרצות ומופרכות, לטוב ולרע. בתחילת המאה אשתקד, חזו מומחים מטרופולינים עם מכוניות גרעיניות או/ו אוויריות, אפס פקקי תנועה, עוני או פשיעה, שבוע עבודה של 13 שעות, וכיוב' אמצעים שיהפכו את האדם לבעל חיים בריא ומאושר. לקהילה החדשה קראו "דמוקריסיטי", וב"טיימס" כינו אותה ב-1939 "העיר של מחר בבוקר".

אחרי טראומת אושוויץ והירושימה, התחלפו החלומות בסיוטים, שניבאו קטסטרופות גרעיניות, שואות אקולוגיות, מחשבים נטולי מצפון ומאגרי מידע חטטניים, שיכלו את אנושיותו של המין האנושי יחד עם הקליפות והגרעינים. רק באוגוסט 1945 יצאו לאור 800 ספרים וסיפורים שכיבו את האור בעולם בשלל תנוחות של שואות גרעיניות. "זוהי קריאה למישהו לדאוג לעתיד", כתב ל. רון האברד, במבוא לספרו "שדה קרב ארץ", כשב-1968 פירסם האקולוגיסט הפופולרי פול ארליך ספר בשם "פצצת האוכלוסין", שתרחישו האופטימי ביותר חזה גוויעה מרעב של חמישית מאוכלוסיית העולם ב-1985.

נבואות המאניה-דיפרסיה כרוכות לא רק באקטואליה ההיסטורית אלא גם בזהות הרומנטית - משהו שאנו רואים בין התנוונותו החד-סטרית של גופנו הפרטי, לשקיעתה של הציוויליזציה ככלל. כשה.ג. וולס, אחד מכוהני המד"ב, היה בן 36 ב- 1902, הוא הכריז כי "מתחילה כעת קדמה שתימשך לנצח, במהירות ובביטחון שרק ילכו ויגברו". 40 שנים אחר כך, כשחלה במחלה סופנית, איבד בין לילה כל תקווה בעתידו של המין האנושי, וכתב כי "העולם הזה על סף התמוטטות".

"חיזוי הוא דבר קשה מאוד, במיוחד במה שנוגע לעתיד", אמר פעם הפיסיקאי הדני נילס בוהר. שהרי אם לפי תורת היחסות של אינשטיין, כבר אין זמן וחלל מוחלטים; ואם לפי עקרון אי הוודאות של הפיסיקה הקוונטית, סיבתיות אינה מאפשרת עוד חיזוי וודאי של העתיד, אזי גם אנחנו המורכבים מאותם חלקיקים כמו האטומים, עשויים אי וודאות, מה שאומר שאפשר להירגע כי ממילא לא נוכל לדעת אף פעם מה נכון לעשות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו