בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המלחמה האבודה של הגברת מ'

37תגובות

הגברת מ' (שמה המלא שמור אצלי) נלחמת במוסד לביטוח לאומי ודורשת ממנו שיחזיר לה את הכסף שהפקידה אצלו במשך 35 שנה. היא דורשת לקבל אותו בכל מקום, ובלא תנאים. המלחמה שלה מתנהלת באמצעות מכתבים מנוסחים היטב, מנומסים וכתובים בכתב יד יפה וברור. הביטוח הלאומי מגיב בשתיקה זועפת. מה רוצה ממנו הגברת מ'? שלא ישאל בכל פעם לאן בחו"ל היא טסה ולכמה זמן. עיזבו אותי, היא אומרת, שאלו את משטרת הגבולות.

הזמן פועל לרעתה. הגברת מ' היא בת 86 ולבדה במערכה. היא איננה הראשונה הנלחמת בביטוח הלאומי, וכמו קודמיה גם היא תפסיד. בכל זאת אין לה כוונה לוותר. כמו רבים לפניה היא טועה טעות בסיסית. נדמה לה, שהכסף שהעבירה כל חייה לביטוח הלאומי הוא הכסף שלה. קשה לה להשלים עם העובדה, שהמדינה איננה בנק שמפקידים בו ומושכים ממנו. המדינה אמנם מוכנה להחזיר לה מעט מהכסף, אבל הגברת מ' חשודה בעיניה, ולכן היא דורשת ממנה שתדווח לה על כל יציאה לחו"ל, פן תיעלם שם עם המיליונים של קצבת הזיקנה.

הרי הכסף הזה הוא שלי, אומרת הגברת מ' ומסרבת להבין, שהמדינה לא חייבת לה כלום. המדינה חייבת רק למדינה. המחויבות הזאת אינה מרגשת את הגברת מ'. לכן ממהרת המדינה לצטט באוזניה את הנשיא קנדי: אל תשאלי מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, הגברת מ', אלא מה את יכולה לעשות בשבילה. אזרחים כמוך באים והולכים, אומרת המדינה, אבל אני לעולם עומדת.

אבל לא רק שהגברת מ' לא הולכת לשום מקום, אלא שהיא גם מתקוממת. היא שולחת מכתבים כועסים על האופן שבו המדינה מתייחסת למי ששילם לה, עבד בשבילה ונלחם למענה. היא כותבת וכותבת, והמדינה משתוממת: שמונים שנה את בארץ, ועדיין נדמה לך שמכתבים יעזרו? וכי מה היא חושבת לעצמה, שמנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, ראה בכלל את בקשתה לפגוש אותו? ("רצוי בתל אביב", כתבה לו, "אבל גם בשרון זה בסדר").

ומה היתה הגברת מ' אומרת לפרופסור בפגישה? היא היתה מראה לו מכתב, שבו נאמר שלא תקבל את קצבת הזיקנה שלה כי "מבירור שערכנו עולה כי יצאת לחו"ל לתקופה של ארבעה חודשים מבלי שהודעת לנו". ומה אתך, פרופסור, היתה שואלת הגברת את המנכ"ל, האם אתה היית מוכן להודיע לביטוח לאומי על כל נסיעה שלך? הפרופסור היה ממלמל משהו על תקנונים ונהלים, ואז היתה הגברת מ' שולפת מתיקה את נוסח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השמור אתה תמיד וקוראת באוזניו את הסעיפים האומרים, שכל אדם חופשי לצאת מישראל וזכאי גם לפרטיות ולצנעת חייו. היא לא מבינה למה דורשים ממנה לדווח על תנועותיה, היא הרי עומדת "בכל הקריטריונים לקבלת קצבת זיקנה בכל מקום". הגברת מ' גם היתה מצטטת את בית המשפט העליון, שקבע, שהקצבה היא "זכות קניינית" השמורה לה גם בחו"ל.

המכתב שלה הגיע למשרד של המנכ"ל באפריל, ומזכירה כלשהי כנראה זרקה אותו לפח. הגברת מ' לא נשברת. היא כותבת לעיתונים, לשר הרווחה וליועץ המשפטי לממשלה, היא פשוט לא מבינה למה לא עונים לה, הרי ידוע שמשרד ממשלתי חייב לענות לפונים אליו בתוך שבועיים לכל היותר.

כל השומע על הגברת מ' ועל ההתעקשות שלה יפסוק מיד: נודניקית. לה נדמה, שהיא לא דורשת יותר מהמגיע לה. הסעיף בחוק ש"אין פוגעים בכבודו של אדם באשר הוא אדם" מתייחס, לדעתה, אליה. היא אינה מבקשת כבוד, היא מבקשת יחס רגיל, יחס שכל אחד שיוצא לחו"ל מקבל. יחס כזה היא כבר לא תקבל, גם לא כבוד. אין כבוד לציבור המתעקש לחיות עוד ועוד ומסכן בכך את קרנות הפנסיה המתרוקנות. ממנו מצפים לקצת יותר אחריות לאומית, שיואיל בטובו להתפגר כבר.

הזיקנה היא תופעה חברתית ותרבותית. כלומר, החברה ותרבותה קבעו, שהגברת מ' תילחם לבדה את מלחמותיה האבודות. כמה נוח לי להסכים ש"החברה אשמה", כאילו אינני שותף. ומה על הורי? והורי חברי? נוח היה לנו לראות אותם מטושטשים מייסורי בדידות ומחלה כי כך היה קל יותר להיפרד מהם ("הוא סבל מספיק"). קשה יותר להיפרד ממי שכותב מכתבים ליועץ המשפטי ונוסע לחו"ל גם בגיל 86. אנחנו רוצים אותם רחוק, בבתי אבות. כשהם קרובים הם מזכירים לנו כל הזמן, שגורלם היום הוא גורלנו מחר. הרי כבר מחר או מחרתיים ידברו ילדינו מעל לראשנו כאילו אנחנו אוויר, וישאלו זה את זה מה לעזאזל עושים אתנו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו