מותר לסרב

גדעון לוי
גדעון לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

האמירה של נפתלי בנט ותגובת ראש הממשלה עליה היו לא יותר מאשר קשקושי בחירות: שניהם אינם מעלים בדעתם "לפנות יהודי". אבל רפלקס הזעזוע והגינוי הישראלי חשף אמת חשובה: תודעה דמוקרטית אין כאן. אותו רפלקס עיוור מתעורר לנוכח כל גילוי מחאה: הפגנות, שביתות, חסימת כבישים, הצתת צמיגים, חרמות, וכמובן סרבנות - כולם התנהגות "לא נאותה".

בישראל האזרח אמור לשבת בכלובו, כנוע וצייתן, אל מול כל עוולה וגחמה שלטונית, ואחת לארבע שנים להגיח מהכלוב אל הקלפי - ולזה ייקרא בשם דמוקרטיה. העיקר לא להפר את הסדר. אלא שלפעמים זאת לא רק הזכות של האזרח, זאת גם חובתו, גם אם הוא מפר את מנוחת הישראלים, בין שתיים לארבע או בכל שעה אחרת.

מדור הזירה

חייל הסבור שפינוי של שטח שבעיניו הוא נחלת אבות ובסיס לקיום עמו רשאי לסרב לפקודה לעשות כן, ולשאת בתוצאות, כפי שאמר בנט בצדק. חייל כזה עדיף על חייל אוטומטי. כמותו גם החייל החוזה בפעולה אכזרית של נישול ופגיעה בזכויות האדם, או כזה שאינו רוצה להיות שותף לפשעי מלחמה; גם הוא עדיף על חייל מכה, מוכה בעיוורון מוסרי.

מה יהיה על המדינה, אם כולם יסרבו? שואלים זורעי ההיסטריה. ובכן, למרבה הצער, חיילי מצפון, כאלה המוכנים לשלם מחיר על מעשיהם, הם תמיד מיעוט זעיר לעומת הרוב השקט, שטוף המוח והצייתן.

כדין החיילים ודאי דין האזרחים: נתין של שטח כבוש שאדמתו נגזלת ממנו, רשאי למחות. כמותו גם עובד שקופח, אזרח שנושל, או סתם אדם המתקומם לנוכח עוולה. האלטרנטיבה היחידה לאדישות הבהמית או לאלימות, שתיהן פסולות, היא המחאה הלא-אלימה הזאת, גם אם אין היא נעימה לשכנים. היא מתחייבת, צריך אפילו להריע לה, גם אם לפעמים היא מעכבת את התנועה בכבישים.

אבל בישראל כל שביתה זוכה מיד לקיתונות של בוז. הבערת צמיגים או חסימת צירים נחשבת לפשע. ערבים מוחים נורו למוות, סטודנטים מפגינים הוכו באכזריות, וחרמות וסרבנויות נחשבות לטאבו. הרוב הדומם אינו אוהב מחאות, מכל סוג שהוא. איש אינו שואל, למה בעצם הם מוחים, אולי הם בכלל צודקים? פלסטינים וישראלים מוחים נגד גדר ההפרדה בבלעין? בתקשורת ייאמר רק, ש"האנרכיסטים" מפגינים והחיילים יורים. שום מלה על הצדק שבמחאה. כך גם ביחס למחאה הימנית: כשמשה פייגלין חסם כבישים הוא נחשב לפושע. אבל הפעולה שלו היתה תחליף לגיטימי לפעולות "תג מחיר" או ירי על רועי צאן.

כשהרופאים שובתים, כשהאחיות נוטשות את המחלקות, כשפועלי "פרי הגליל" נאבקים על מקום עבודתם וכשעובדי "פניציה" מבעירים צמיגים כדי להציל את מפעלם, הנימה היחידה היא של הוקעה. אנחנו רוצים אותם בעבודה, לא חשוב באילו תנאים, רק שלא יפרו לנו את הסדר.

מה צודק יותר מאשר החרמת מסעדה שאינה מכניסה יוצאי אתיופיה וערבים? מה מוסרי יותר מאשר החרמת מוצרים שמקורם בגזל? הרי ישראל עצמה היא מלכת החרמות; חרם על החמאס, חרם על איראן וחרם על זמר שלא שירת בצה"ל. אם כך, למה לצקצק בלשון בצדקנות כל אימת שאזרח נוקט את הצעדים הצודקים והלגיטימיים האלה?

כל הכלים הדמוקרטיים הללו צריכים להיות מקודשים. חלק ניכר מדמויות המופת בהיסטוריה הוקעו, נודו, נכלאו ואף שילמו בחייהם על מחאתם. הם היו אלה שקראו לשבות, להחרים ולסרב, ורק באיחור משווע של שנים זכו להערכה הראויה. כך גם כאן ועכשיו: בנט שלא יפנה יהודי מביתו וחייל שלא יסכים להשתתף בחיסולים נפשעים עדיפים בהרבה על מכונות ירייה אוטומטיות. מאלה יש לנו די והותר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ