בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיר תחריר

169תגובות

אין צורך להמתין לתוצאות הבחירות: את הסיבות לכישלון המחפיר של המרכז-שמאל בבחירות 2013 אפשר לנתח כבר עכשיו. העדר מנהיגות, אמרנו? אמרנו. העדר אחדות, אמרנו? אמרנו. העדר השראה, אמרנו? אמרנו. אבל מעבר לכל הסיבות האישיות והאישיותיות הללו הכישלון הפוליטי הידוע מראש נובע מכישלון רעיוני.

אחרי 20 שנה שבהן מחנה השלום הישראלי לא בחן את עצמו ולא חידש את עצמו ולא התמודד באומץ עם המציאות, הוא עומד לפני שוקת שבורה. אחרי 20 שנה של קיבעון מחשבתי ורגשי, השמאל הציוני חדל להיות רלוונטי. המפלה הצפויה בבחירות היא מפלה של גוש פוליטי שחדל להגיב על המציאות ההיסטורית שבה הוא נתון, ולכן הוא נתפש כהזוי.

המרכז-שמאל הישראלי מת שלוש פעמים. בפעם הראשונה מת כשהסכמי אוסלו הובילו לכך שאוטובוסים התפוצצו במרכז ירושלים ובמרכז תל אביב. בפעם השנייה מת כשפסגת השלום בקמפ דייוויד הובילה לכך שמחבלים מתאבדים טבחו חפים מפשע ברחבי הארץ. בפעם השלישית הוא מת כשההתנתקות מעזה הובילה לכך שעזה שיגרה קסאמים וגראדים על דרום ישראל.

לאחר ששלוש נסיגות ישראליות מבטיחות לא הביאו בעקבותיהן שקט אלא אלימות, הציבור הישראלי חדל להאמין להבטחות השלום ולמבטיחי השלום. הוא החל להתייחס אל המרכז-שמאל כאל גוף פוליטי שאינו יודע באיזה עולם הוא חי ואינו יודע כיצד להגן על ישראל ועל הישראלים מפני אותו עולם.

ב-2011 המרכז-שמאל הישראלי מת בפעם הרביעית. כאשר כיכר תחריר עלתה על גדותיה והפילה את חוסני מובארק והעלתה את האחים המוסלמים, היא שיכנעה את רוב הישראלים, כי השכונה שבה הם מתגוררים היא שכונה דתית קיצונית, שלא תשלים עם מדינתם. החושים הבריאים של עם לא טיפש זעקו, שמה שהיה לא יהיה עוד: הקיץ הקץ על השלום הישן שהכזיב. אין שום סיכוי שאל מול מוחמד מורסי, חאלד משעל ואיסמעיל הנייה יהיה אפשר לקדם רעיון מדיני שעוצב אל מול בוטרוס ראלי, חנן עשראווי וסרי נוסייבה. אין שום סיכוי לכך שמנהיגים ערבים מתונים, הנהנים מלגיטימיות מינימלית, ייצאו נגד רוח זמן קנאית ויסיימו את הסכסוך העמוק עם מדינת היהודים. נגמר עידן והתחיל עידן, ויש לחשוב מחדש.

בנקודת הזמן הזאת היה המרכז-שמאל הישראלי, אחרי שמת ארבע מיתות, אמור להמציא את עצמו מחדש. היה עליו לעשות את מה שטוני בלייר עשה ללייבור הבריטי אחרי שהבין שמרגרט תאצ'ר איננה תופעה חסרת שחר. הוא היה צריך לעשות את מה שביל קלינטון עשה למפלגה הדמוקרטית האמריקאית אחרי שהבין שרונלד רייגן איננו עוד אוויל מהוליווד. המרכז-שמאל הישראלי היה אמור להתבונן נכוחה במציאות ולהפנים את הטיעונים הרציניים של הימין ולתת להם מענה הולם.

אבל המרכז-שמאל לא עשה זאת. המרכז-שמאל ברח. הוא נתלה באותה כיכר תחריר עצמה כדי להשלות את עצמו, שסדר היום הישראלי יכול להיות כלכלי-חברתי בלבד. הוא לא העלה מתוכו שום רעיון מדיני חדש ומציאותי, שיתמודד עם המציאות המדינית החדשה והמאיימת. הוא הפקיר את הזירה לימין ונכנע לימין וגרם לכך שישראל 2013 תהיה ישראל של ימין-ימין.

את ועדת החקירה הפנים-גושית אפשר להקים כבר היום. איך ייתכן, שערב חרם מדיני בינלאומי על ישראל, המרכז-שמאל רופס כל כך? איך ייתכן, שאל מול השתלטות ההתנחלות על המפעל הציוני, המרכז-שמאל עלוב כל כך? אבל במקום להקים ועדת חקירה מוטב להקים את מפעל התיקון.

בסיבוב הזה הפסדנו, חברות וחברים. מוכרחים להפשיל שרוולים כדי להתכונן כהלכה לסיבוב הבא.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו