בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על מה הנשים בהודו כועסות

9תגובות

קולן של הנשים המובילות את המחאה בהודו, בעקבות האונס הקבוצתי האכזרי שהתרחש באוטובוס בדרום ניו דלהי, מהדהד ביתר שאת את מקומן של נשים בפוליטיקה האזרחית החדשה בספרד, ישראל ותוניסיה. בדומה לתנועות המחאה האזרחיות שקמו בשנים האחרונות ברחבי העולם, המפגינות טוענות כלפי השלטון כי חייהן מופקרים, וכי המדינה אינה מקבלת אחריות על הביטחון, האישי, החברתי והכלכלי של האזרחים.

הפקרת ביטחונן של נשות הודו היא תוצר של הפרטה שיטתית של שירותים חברתיים, כאשר המדינה נסוגה מאחריותה לביטחון האישי והכלכלי של אזרחיה בגלל כניעה לתכתיבים של תאגידים ובעלי הון, כמו למשל לובי יצרני המכוניות שחוסם התפתחות תקינה של תחבורה ציבורית במדינה. שליטת המדינה באה לידי ביטוי בשימוש בחקיקת חירום ואמצעים מנהליים קיצוניים הפוגעים בזכויות אדם, בראשן חופש ההתארגנות וההתאגדות, חופש הביטוי והניסיון למנוע פעילות משמעותית של כל אופוזיציה אזרחית לשלטון.

ההפגנות שהחלו במרכז הפוליטי של דלהי, מופנות נגד הפקרת ביטחונן של הנשים (וגם של הגברים), שאיננו נמצא כלל בסדר העדיפויות של השלטון. המפגינים מוחים נגד אוזלת ידה של המשטרה שאיננה מטפלת בתלונות על אונס ומהווה בעצמה מוקד של הטרדה מינית, כמו גם נגד התנאי המחייה הירודים: היעדרן של תחבורה ציבורית ותאורה שיאפשרו תנועה בטוחה של נשים בלילה. ההפגנות מופנות גם נגד הקריאות של אנשי דת השמרנים למנוע מנשים תנועה חופשית על מנת להגן עליהן. אלו הפגנות פמיניסטיות במובן הרחב, הקושרות בין דיכוי מגדרי, כלכלי ופוליטי, ומבקשות להחזיר את המרחב הציבורי ואת השלטון, מידיו של מיעוט של בעלי הון המרכזים בידיהם כוח כלכלי ושלטוני, לאזרחים.

ביום ראשון, לאחר שעשרות אלפי מפגינים מילאו את המרכז הפוליטי של דלהי, ממשלת הודו עשתה שימוש בסמכות חירום - סעיף 144 בחוק הפרוצדורה הפלילית - המאפשרת לבעל סמכות להוציא צו שאוסר באופן מוחלט על התקהלות של יותר מחמישה אנשים לפרק זמן בלתי מוגבל. מדובר בשריד של סמכויות קולוניאלית, בדומה לסעיף בפקודת המשטרה שלנו מימי המנדט הבריטי, המאפשר למפקד המשטרה להכריז על התקהלות בלתי חוקית ולהרחיק אנשים משטח מסוים תוך הפעלת כוח. ממשלת הודו הכריזה על מצב חירום, סגרה את תחנות המטרו העמוסות של מרכז העיר והטילה מעין עוצר על הרחובות שסביב מוסדות המדינה.

למרות הדיכוי האלים של ההפגנות והשימוש בצווי חירום, המחאה התפשטה והמשיכה משום שהיא מאירה צומת שבה נפגשים מנגנונים שונים של דיכוי פוליטי, חברתי וכלכלי שהנפגעות העיקריות מהם הן נשים. כמו במקומות אחרים כמו ספרד, ישראל ותוניסיה, הן גם אלו המובילות את הפעילות של החברה האזרחית. שתי הנשים קורבנות האונס היו ממעמד חברתי כלכלי גבוה, מה שיצר חיבור, שאיננו מובן מאליו, בין המעמד הבינוני למעמדות נמוכים יותר, בהם אונס, הטרדה והשפלה הם חוויות יומיומית של נשים, בעיקר אלו שעובדות במשק בית ובשירות, בנות "הסקטור הבלתי מאורגן". בנוסף, במקומות שבהם הודו מנהלת משטר צבאי, כמו קשמיר וצפון מזרח הודו, הטענה העיקרית של התושבים היא כי אחד מכלי הדיכוי של הממשל הוא אונס ואלימות מינית.

המחאה בדלהי – למרות הכאב האדיר העומד מאחוריה - מעידה על תודעה דמוקרטית ופמיניסטית של המפגינים ובעיקר המפגינות הצעירות, שהבהירו כי אינן מפגינות למען עונש מוות לאנסים, כפי שדורש הימין, אלא דורשות שינוי ממשי של כללי המשחק הפוליטיים. הן דורשות ביטחון אישי וכלכלי, שוויון פוליטי – ובעיקר השבת המרחב הציבורי לאזרחים.
 

יעל ברדה היא משפטנית ותלמידת מחקר באוניברסיטת פרינסטון. מחברת הספר "הביורוקרטיה של הכיבוש" בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו