בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל זאת, העבודה

254תגובות

בקרב הציבור שאינו מתומכי בנימין נתניהו ומדיניותו נשמעת באחרונה טענה מורכבת ומוזרה: ראשית, כיוון שברור פחות או יותר מי יהיה ראש הממשלה הבא, אין ממש טעם להשתתף בבחירות. בנוסף, בגלל הפיצול במחנה המרכז-שמאל, יש האומרים שהם במבוכה ואינם יודעים במי לבחור, בפרט כאשר המחלוקות במחנה זה מצטיירות - בעיקר בגלל הסיקור התקשורתי - כמחלוקות אישיות ("בעיות אגו" בז'רגון הפסיכולוגיסטי שקנה לו פתאום אחיזה בשיח הפוליטי).

הטיעון הראשון מופרך. במערכות הבחירות בשנים 1977-1949 היה די ברור כי המפלגה הגדולה (מפא"י, ולימים מפלגת העבודה) תהיה המנצחת והיא תרכיב את הממשלה. האם זה גרם לתומכי מפ"ם, חירות או הציונים הכלליים להישאר בבית ולא להצביע? נהפוך הוא: דווקא משום שהיה ברור שמפא"י והעומדים בראשה (שנים רבות היה זה דוד בן-גוריון) ירכיבו את הממשלה הבאה, היתה חשיבות לגודל האופוזיציה שמולם, שכן זה השפיע על ההרכב הקואליציוני ועל מדיניות הממשלה. בבחירות שבהן מפלגת הציונים הכלליים התחזקה, היא צורפה לעתים לממשלה, והמדיניות נטתה יותר לכיוון הסקטור הפרטי. במקרים שבהם התחזקו מפ"ם או אחדות העבודה, זה קידם את צירופן לממשלה, ומדיניותה נטתה יותר להרחבת השירותים החברתיים. למרות ההגמוניה הבלתי מעורערת לכאורה של מפא"י, היא היתה קשובה לתוצאות הבחירות ומדיניותה שיקפה את נטיות הבוחרים, שהתבטאו בתנודות לימין או לשמאל.

הלקח לימינו ברור: גם אם נתניהו והליכוד-ביתנו ירכיבו את הממשלה הבאה, הרכב הממשלה ומדיניותה יושפעו מכוחן היחסי של מפלגות מחנה המרכז-שמאל. לאור זה ראוי לבחון אותן אחת לאחת.

מרצ: עמדותיה ברורות וחד-משמעיות, היא מכריזה עליהן ביושר ואין ספק כי היא לא תהיה שותפה בממשלה הבאה. לפיכך, מי שיצביע בעבור מרצ ודאי ירגיש שלם עם מצפונו ונקי כפיים. ברמה האישית, להרגשה טובה זו יש משקל פסיכולוגי רב, אך היא לא תשנה מאום במציאות הפוליטית. מבחינת המדיניות העתידית של ישראל (למשל בנושא הפלסטיני) אין שום חשיבות לשאלה אם למרצ יהיו שלושה ח"כים או שישה. קבלת החלטה למי להצביע בגלל הרגשת נוחות אישית, ולא בשל ההשפעה שעשויה להיות להצבעה על המציאות הפוליטית, היא למעשה הפרטה של משמעות ההצבעה והאזרחות. יש בכך העדפה נרקיסיסטית של תחושת הנחת האישית על פני השתתפות בעיצוב המציאות הפוליטית.

יש עתיד: זו מפלגה נחמדה (או לא כל כך נחמדה) של חבר'ה שלרובם אין שום ניסיון פוליטי, ניהולי או ארגוני, אבל כמה מהם דווקא לא רעים בדיבורים. אם הסיסמה "שוויון בנטל" היא הדבר המשותף לכולם, קשה לראות כיצד נוכחותם בממשלה - בין שיהיו לה שבעה ח"כים או תשעה ח"כים - תצליח לשנות את המציאות בתחום זה לנוכח כוחו של הציבור הדתי והחרדי. הצבעה ל"יש עתיד" היא הצבעת לוקסוס, שהשלכותיה על המציאות שתתרקם אחרי הבחירות יהיו אפסיות. טענתו היומרנית של ראש המפלגה שכשר חינוך הוא יחולל מהפכה בחינוך רק מוכיחה שאינו מכיר ואינו מבין את המציאות הבעייתית של מערכת החינוך בישראל. המציאות הזאת היא תולדה, בין היתר, של סדר יום שנעשה יותר ויותר לאומני, עוצמתם של ארגוני המורים, הלחץ של ההורים, וכמובן הפיצול של מערכת החינוך בין זרמים שונים - על אלה כמובן לא שמענו מלה.

התנועה: ראש "התנועה" מתמקדת בטיעון כי לא זו בלבד שיש סיכוי ריאלי למשא ומתן עם הפלסטינים, אלא שאם היא תנהיג אותו היא תצליח להגיע להסכם עם הנהגת הרשות הפלסטינית. זהו טיעון שמשמשים בו בערבובייה משאלות לב, הטעיות ואף גניבת דעת.

כאשר ציפי לבני היתה שרת חוץ בממשלה של אהוד אולמרט, ניהלו השניים משא ומתן אינטנסיבי עם מחמוד עבאס, ולמרות הרצון הטוב בשני הצדדים, הם נכשלו: התברר כי כאשר מגיעים לנושאי הליבה - גבולות, עתיד 250 אלף היהודים החיים בשטחי הגדה, ירושלים, סוגיית הפליטים וזכות השיבה, והסדרי הביטחון (בקעת הירדן, למשל) - הפער בין העמדה הישראלית המתונה ביותר לבין העמדה הפלסטינית המתונה ביותר, גדול מאוד.

הטענה של לבני כי כל מה שהיה נחוץ הוא עוד קצת זמן, אינה טובה יותר מטענתו של יוסי ביילין שמה שהיה נחוץ אחרי המשא ומתן בקמפ דייוויד בשנת 2000 הוא עוד זמן, ואינה תואמת את העובדות: הפערים היו גדולים מדי והצדדים לא הצליחו להתגבר עליהם. ללבני גם אין תשובה לשאלה איך אפשר להגיע להסכם עם עבאס דווקא בתקופה שבה הוא מתקרב לחמאס. מי שיצביע בעבור התנועה מצביע בעבור אשליה.

העבודה: בניגוד ליש עתיד ולמפלגת התנועה, שהן רשימות קיקיוניות שהיום הן כאן ומחר יתנדפו לכל רוח (עיין ערך: קדימה), מפלגת העבודה מייצגת ממד רעיוני ופוליטי שהוא בעל שורשים עמוקים במציאות הישראלית כמוקד אלטרנטיבי לימין הפוליטי. עם כל הביקורת על כמה מהמהלכים של שלי יחימוביץ', אין להתכחש להישג שלה בשיקום המפלגה, אף על פי שאולי הרחיקה לכת בהתמקדותה הבלעדית כמעט בתחום הכלכלי-החברתי. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבעבר חידוד העמדות המדיניות היוניות של העבודה לא הביא לה לא ניצחונות ולא מצביעים ולעתים אף גרם לה להצטייר בתור מרצ ב'.

אי אפשר לדעת - וגם לא צריך לקבוע כעת - אם מפלגת העבודה תצטרף או לא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו: בכך יהיה טעם לדון רק אחרי הבחירות, כשייוודעו יחסי הכוחות בין המפלגות והגושים. אבל כבר עכשיו ניתן לקבוע כי בין שמפלגת העבודה תצטרף לממשלת נתניהו ובין שתישאר באופוזיציה, לגידול בכוחה יהיו השלכות פוליטיות ממשיות.

אם תצטרף העבודה לממשלה, ככל שכוחה יהיה גדול יותר כן יגדלו הסיכויים שתצליח להטות את המדיניות החברתית-הכלכלית לכיוון שיבטא את מה שעמד ביסוד המחאה החברתית: חיזוק המרכיב הסוציאל-דמוקרטי במדיניות הממשלה על חשבון הקפיטליזם הבלתי מרוסן הנוהג כיום. אם תצטרף מפלגת העבודה לממשלה, היא תלמד מהטעות של עמיר פרץ ותתבע לעצמה תיקים חברתיים וכלכליים: אין זה סביר, מפאת יחסי הכוחות, שנתניהו יסכים להוציא מידיו את משרד האוצר. אבל אם למשל יחימוביץ' ויצחק הרצוג יעמדו בראש משרדי העבודה, הרווחה והתמ"ת, זה עשוי לשנות את המאזן בין המאמינים כי סולידריות חברתית היא מאבני היסוד של הציונות לבין מי שסבורים שמשנתם של תאצ'ר ורייגן - שעתה מתברר עד כמה כשלה במערב - מתאימה למדינת היהודים ולמפעל הציוני. גם אם תישאר העבודה באופוזיציה חשוב שהיא תהיה חזקה וגדולה, ותעמוד בראשה. לכן יש חשיבות לשאלה אם יהיו לה 17 או 22 ח"כים או יותר.

ועוד הערה: נדהמתי לשמוע שיש חילונים שחושבים ברצינות להצביע למפלגת "עם שלם" בגלל הרטוריקה המתקתקה של העומד בראשה. קשה לי להבין איך אנשים ונשים נאורים מוכנים להצביע למי שאינו מוכן ללחוץ את ידן של נשים ותומך בהדרתן: זה מעיד לא רק על מבוכה, אלא גם על טעות חמורה בשיקול הערכי.

ההכרעות אינן קלות, אבל בסופו של דבר יש למי להצביע - לא מתוך סימפטיה אישית, אלא למען הסיכוי שלהצבעה תהיה השפעה על מה שיקרה יום אחרי הבחירות. ומי שיחליט לא להצביע, כדאי שיידע שבארבע השנים הבאות יוכל לבוא בטענות רק לעצמו - שהרי ויתר על ההזדמנות הדמוקרטית הבסיסית שהיתה לו.

אז יש במי לבחור? ספרו לנו כאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו