בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנו להירקב בשקט

19תגובות

פתאום הבנתי שהסיפור של הבחירות האלה הוא היעלמות התרבות הישראלית. יותר נכון: המאיסה של החברה הישראלית בתרבות שלה. בעצם הרעיון של "תרבות". אין היום תרבות ישראלית משפיעה. תרבות במובן העמוק, כלומר, כזו שמצליחה לאתגר את המציאות הישראלית, להוציא אותה מאיזון. לפני שבוע ראיתי עוד פרק בסדרת הסרטים המצוינת "גיבורי תרבות" (עונה שלישית, ערוץ 8). הפרק היה על יאיר גרבוז.

אין צורך להכביר מלים על הסמל "יאיר גרבוז" בתרבות הישראלית (אמנות, חינוך, הומור, פוליטיקה). ובכל זאת, הצפייה בסרט עליו, ובסדרה בכלל, מתעתעת: משהו שנמצא אבל בעצם כבר לא נמצא. משהו שלא באמת קיים. כאילו הכותרת "גיבורי תרבות" צוחקת גם על עצמה וגם על הצופה. הרי מי היום רואה בגרבוז, למשל, "גיבור תרבות"? מי בכלל מכיר אותו?

באחד הקטעים בסרט גרבוז חובש כובע קש ופונה לצייר העתק לציור של יוסף זריצקי. מי בישראל, היום, יודע מי זה יוסף זריצקי? את מי מעניין "גרבוז עושה זריצקי"? כלומר, מה הקשר בין "יאיר גרבוז" (מסורת, תפישת עולם) לחברה הישראלית? ולא, השאלה היא לא למה מופיע גרבוז בסדרה על גיבורי תרבות. מגיע לו. הוא "גיבור תרבות" מובהק. השאלה היא: איפה החברה הישראלית.

בישראל של היום המושג "גיבור תרבות" נהפך למושג כמעט ריק. השיח הישראלי החדש לא כולל את הצירוף "גיבור" ו"תרבות". הוא ממיר את התרבות בבידור. כלומר, משהו שאין הצדקה לעשות עליו סרטים. משהו חסר ערך אינהרנטי. לא תובעני. לא משהו ששווה להילחם בעבורו. מערכת הבחירות הנוכחית היא התגלמות של "בידור". מה מסמל הבידור? חוסר עניין להיות מאותגר. אמנות שלא מאיימת על הצופה שלה, שלא גורמת לו להרגיש כאילו עוד רגע הראש שלו מתפוצץ, שלא מנסה לשנות משהו בתפישת העולם שלו, שלא ממריצה לו את מחזור הדם, היא לא אמנות. אמנות שרק שואפת לייצר הרגשה נעימה היא בידור. לנסות לקלוע לדעה של הבוחרים, זה בידור. לא להגיד שום דבר מחייב, זה בידור. להיות חזק, זה בידור. וכן, זה מה שהציבור הישראלי רוצה.

אם תשאלו את עצמכם למה אף אחד לא יצא לרחובות כשערוץ 10 היה על סף סגירה, אחת התשובות תהיה שגם הצופה הישראלי, בדיוק כמו ראש הממשלה, לא רוצה ערוץ שחוקר יותר מדי. לכן גם הצמצומים בחברת החדשות של ערוץ 2 לא מזיזים לו. הצופה הישראלי רוצה שיהיה שקט. בלי רעידות אדמה. הוא מוכן שירמו אותו בשביל זה. השקט נהפך לשאיפה המרכזית. ולא, זה לא שקט בריא. זה לא שקט של "בין שתיים לארבע". זה שקט חולה, שקט של דיכאון, שקט שאומר: "לא אכפת לי", שקט של לשכב במיטה ב-12 בצהריים, עם הראש מתחת לשמיכה. שקט שאומר: "תניחו לי".

החברה הישראלית לא רוצה לדעת. אין לה כוח. כשעיתון "הארץ" יצא בקמפיין המחודש עם וריאציה לסיסמה הישנה "עיתון לאנשים חושבים", הוא לא לקח בחשבון שהתודעה הישראלית השתנתה. אם פעם הסיסמה הזאת גירתה אנשים, הרגיזה אותם, היום הם אומרים: "עדיף לא לחשוב". ואתה מרגיש את העייפות, את חוסר הכוח, נוזלת להם כמו ריר מקצות השפתיים. כוח שווה שקט, אני חושב פתאום. ביבי מבטיח כוח ("חזק"). שקט זה מה שהאדם המדוכא רוצה. אין לו סבלנות למי שמבלבל לו את המוח עם העובדות, למי שאומר לו "קום, תנסה, אנחנו מאמינים בך, יש לך עוד סיכוי, אפשר לעשות משהו, אפשר לשנות". אין לו סבלנות למי שמנסה לברר את הסיבה האמיתית, למי שדוחף לשינוי. את מי הוא אוהב? את זה שרואה אותו בחושך, מתחת לשמיכה, מותש, סוגר לו את הדלת ונותן לו להמשיך להירקב בשקט.

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו