בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיאחז בסבך

9תגובות

א. אחת הטענות הנחרצות נגד הידברות עם החמאס היא, שאמנת החמאס קוראת להשמדת מדינת ישראל. ההנחה היא שדיבור עם הרשע מעניק לו לגיטימציה. לדעתי, שלילת ההידברות אינה נובעת מהפחד מלגיטימציה, אלא מהפחד מההכרה שישנה אמנה, ויש אנשים המױנעים על ידיה. ההימנעות מדיבור עם החמאס איננה אלא הפעלה של מנגנון הדחקה. אולם ההדחקה איננה כלפי מה שקורה בצד המוסלמי, אלא כלפי מה שקורה בצד הישראלי-היהודי. גם למרחב הישראלי-היהודי אמנה - אמנת-התורה - וגם אמנה זו קוראת להשמדת הישות הלא-ציונית מן הים עד הנהר. שלילת הדיבור עם החמאס איננה מכוונת כלפי "הנשאים" של אמנת-התורה, ואולם גם החמאס וגם נשאי אמנת התורה הם נשאים של האנרגיות ההרסניות שבמאוויים הדתיים.

האמור לעיל מכוון גם אל אותם אנשי שמאל, כביכול, המוכנים לדבר עם החמאס למרות האמנה שלו. כאומרים, הבה נתעלם מן הדמוני שבבן השיח, וננקה את המרחב מהפסיכוזה של האמנה הדתית הכתובה באש והדורשת את הדם, האש ותמרות העשן. נהפוך הוא, הסיבה להידבר עם החמאס היא האמנה שלו, והשלב הראשון בהידברות הוא התוודעות לאלמנטים המכוננים את קיומנו הישראלי-היהודי במרחב הקדוש שמן הים עד הנהר.

האלמנטים האלה אינם תוצר של הזדהות, הם לא נתונים לבחירה, אלא טבועים בשמנו "יהודים", חרותים על בשרנו בערלת המילה, במגורינו ב"ארץ אשר עיני ה' אלוהיך דורש אותה תמיד", ובשפה העברית הקדושה שאנחנו דוברים. ההתחמקות מדיבור עם החמאס היא הניסיון לחמוק מן התהומיות ההרסנית הרודפת אותנו וצרה אותנו.

ב. "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", "לא תחיה כל נשמה", "הכה תכה את יושבי העיר", "לא תחוס עינך עליו ולא תחמול" - כל שברי הפסוקים האלה ואחרים הם שאריות מצורת חיים אבודה, כביכול (אין כוונתי רק לכך שהחילוני איבד אותה, אלא גם לדתי, כמוני למשל, המנסה לכסות על האלימות שבדת, שנאת האחר, ההובלה למלחמה). כאילו שבהתנערנו מן הקיום הדתי-הפונדמנטליסטי בניקיון כפינו ובסינתוז שערכנו לדת כתרבות המעניקה עצות לחיים הטובים, ובחילון כביכול שעשינו לשפה העברית, והצלחנו להותיר מאחור את השאריות האיומות הרודפות אותנו.

בהקשר זה כבר לימד גרשם שלום כי החילון לא יצלח, והשפה העברית, כמו כל ההוויה הישראלית-היהודית, תמשיך ותישא את האלמנטים האפוקליפטיים המחרידים: "האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל... אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ" ("הצהרת אמונים לשפה שלנו"). המרחבים הדתיים שאנו שוכנים בקרבם אינם אירוע אקראי, הם לבה של ההוויה, ופתרון, אם ישנו, הוא במודעות לקיום החי שלהם לא בקרב הקבוצות הפונדמנטליסטיות הבזויות בעינינו - המתנחלים, החרדים, חסידי האייתוללות - אלא בלב לבו של מי שבשם ישראלי-יהודי יכונה.

ג. פרקי בראשית. הטקסט מציג עצמו בפשט הליטרלי שלו. מכאן הציון המדויק של המקומות, גן עדן, הנהרות, להט החרב. המיקום הקונקרטי איננו אלא נגזרת לממשות הטקסט, למפגש עם המיידיות שלו. כאן אין מקום למטפורות, אלא למשמעות מיידית. בקיצור, הטקסט מביך. ואולי המבוכה אינה מבוכה בגללו, אלא בגלל היחס של הקורא אליו, שהוא מאמין בו לגמרי כפי שהוא (ואינני מדבר על תמימים במאה שערים). הקורא מוצא עצמו שותף לממדים הפרימיטיביים של העולם הדתי.

המיידיות של הטקסט מחלחלת למסרים המוחלטים שלו. הזעם האדיר, האגרסיות, ההבטחות - הכל גדול, כמו בהכרזות החד-משמעיות של אלוהים: "קץ כל בשר בא לפני"; "אמחה את האדם". האלוהי יכלה ויוריד שאולה. זה מיידי, זה טוטלי, שואה מתרחשת. הדמון הנוכח בטקסט הקדוש, הנוכח במגע עם האלוהי, נוכח באנושי שכביכול מתנקה ממנו. וכך היה לי בעת טיול משפחתי בימי החנוכה, באיזה גן לאומי בואכה העיר הבורגנית מודיעין. נכנסנו למערה, והמדריכה, חילונית יש להדגיש, החלה לספר לילדים, חילונים כמעט כולם, על בית המקדש ועל גזרת אנטיוכוס להכניס חזיר ופסל, ועל השבת שגזרו על שמירתה, הילדים ניענעו בראשם, וברק התנוצץ בעיניהם כאשר לפתע הגיחו בני חשמונאי וניתצו את הפסל וטיהרו, בדם ובאש, את המקדש מטומאת השיקוצים של היוונים הארורים. הטקסט הזה חי, הוא בועט והוא ימשיך לבעוט - חוויתי אז התגלות.

ד. הדיבור על "שלוש דתות, אל אחד" מפספס. מוצע איזה יסוד למכנה משותף, ביתי, שממנו ניתן להתחיל דיאלוג - הרי כולנו בנים למקום. דא עקא, המכנה הזה איננו משותף, הוא איננו יסוד לשיח. האל איננו דבר שניתן להזדהות באמצעותו עם השכן. כביכול ציון הדתיות מציינת את היותנו בני שבט אחד. ולא היא. מלחמות הדתות, הג'יהאד, מסעות הצלב, כיבוש הארץ, אינם איזו טעות בחישוב של הדתיים, שאם רק היו שמים לב אזי היו מכירים כי כולם מאמינים באל האחד הטוב והאוהב. הפסיכוזות האלימות
של הדת ושבדת אינן סרח עודף לאלוהי, היות שהאמונה הדתית מכלה כל מכנה משותף. ביסודה היא נוכחת כבליטה, כשארית דמונית, וככזו היא מזמינה את המלחמה ומברכת עליה.

הדיבורים הנאורים סביב הדת יוצאים מנקודת ההנחה שהאמונה באל מסתכמת באיזה חיווי דעת על אובייקט של ידע, או לחלופין היכרות עם איזה הוגה דעות המביאה לתחושת הנינוחות עם האחר, משהו כמו פגישת קולגות בספרייה הלאומית בירושלים. האמונה, בסופו של חשבון, איננה הפוזיציה הזאת של האדם ביחס לאובייקט/סובייקט, אלא נקודת ההתענגות המערטלת את האדם; הטיקים בעין שהוא מנסה להסתיר, הריח של הגוף, קול הלעיסות בעת האכילה. האמונה מופיעה בראשוניות הזאת, בפרימיטיביות ובמיידיות של הטקסט-אדם - ללא מטבוליזציה.

ה. יש להשליך את אלילי הזהב, הם מכבסות המלים של "בני אור, בני חושך"; המרושעים מבינים אך ורק כוח והטובים משתמשים בו באין ברירה ובטוהר כפיים מעושה. היא הנותנת, הכרה בתשוקות העמוקות לכוח הזה, במה שהוא מבקש לגעת ולהרוס, הן המבוא. הדיבור עם החמאס איננו לשכן בעל הפנים, אלא לזר האַלים האילם - שגבול דק מפריד בינינו. רק במקרה שהאמונה באל וישיבתנו במרחב הפסיכו-תיאולוגי הארצישראלי יהפכו לאיזו התענגות משותפת, פרוורסיה משותפת, יהיה ניתן לדבר על מיתון הדחפים והאגרסיות שבלהרוג את האחר. הידברות עם החמאס מהווה אפשרות להכניס כאורחים את האלמנטם הדרסטיים שבהווייתנו - והם אינם הערבים הקנאים. או אז ניתנת האפשרות להיפוך.

ו. האמנה נוכחת, היא המניעה את החיים, היא הוויטאליות הלא-יודעת-חשבון שלהם. דווקא זה החי בצמידות לאין-התיאולוגי-המכלה יכול לערוך בו השעיות, הטיות, התקות, כאשר אלו מתארעים מבפנים. אלו אינן תוצר של הנאור - החילוני-אירופי-אמריקאי - הבא מבחוץ בכדי לפקח על חיות-הקודש הדתיות, אלא אירוע המתרחש בלב הדתיות, המתאפשר רק למי שנשטף בהדף של האגרסיה התיאולוגית.

כמו בין בני זוג, האהבה העזה עוברת דרך המוות והקנאה; האהבה איננה מתפרטת לחוזה המנסה להטרימה ולמנן אותה - רשפיה רשפי אש. היא שורפת, היא אלימה. העידון של הזוגיות מתרחש בהיפוך שעושים בני הזוג ביחס לאגרסיות ולא בהתעלמות מהן; האהבה בין שניים איננה "חוג בית". רבי נחמן מברסלב מלמד באחת מתורותיו, כי "השלום הוא בחינת התגברות הגבורות, בחינת מסירות נפש". התגברות הגבורות דווקא. היות ושלום אמת הנו תוצר של התגברות תהומית ולא של דו-שיח נעים הליכות. זו התגברות המונעת על ידי הכוחות השוטפים של הנפש, הג'יהאד, ההתפשטות, הקנאה - ההתגברות של השלום היא סיבוב פרסה מטורף של הכוחות האלו עצמם. החמאס קורא לנו לבוא אל ההתלהטות שבמגע עם הלא-מודע התיאולוגי שבנו ולמצוא "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש, שלהבתיה"

תודתי לד"ר יצחק בנימיני שהדיאלוג בינינו גילגל את הדברים במחשבותי

הכותב הוא עורך מטעם מכון הרב שג"ר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו