בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סם רעיל ושמו פרגמטיזם

85תגובות

במאמר מנומק טען שלמה אבינרי, כי "דווקא יש במי לבחור" ("הארץ", 28.12.2012): במפלגת שלי יחימוביץ' (בליווי להקת "העבודה"). למה? כי מרצ אמנם אומרת (ועושה) את כל הדברים הנכונים שאבינרי (כנראה) מאמין בהם – למשל, מאבק על דמוקרטיה ליברלית, זכויות אדם, זכויות מיעוטים ומשא ומתן לקראת שלום - אבל לא תהיה בממשלת בנימין נתניהו ולא תוכל "להשפיע מבפנים". לכן, לשיטתו, שלושה או שישה מנדטים למרצ לא ישפיעו על המציאות הפוליטית בדיוק באותה מידה. יחימוביץ', לעומת זאת, תשב גם תשב בממשלת נתניהו, אולי לא עם אביגדור ליברמן, אבל עם נפתלי בנט, אלי ישי ומשה פייגלין, ולכן תוכל, מול כל אלה, "להציל מבפנים" ולהביא לציון גואל.

אבינרי מייצג את מה שמקובל לכנות "ריאל פוליטיק", ובישראלית: "הפרגמטיזם הבריא של מפא"י במיטבה". רק בזכות פרגמטיזם זה, אנו מספרים לעצמנו שוב ושוב, הקמנו את מדינת ישראל – אף שנאלצנו לוותר על ירושלים כבירתה ולהתפשר על גבולות 1947. קודם כל אומרים "כן", ואז, כשהרגל בדלת, משנים מבפנים, לאט לאט. בשונה מהפלסטינים, שאמרו "לא" – ונשארו בלי.

פרגמטיזם פוליטי יכול להיות תרופה מצוינת למחלות מסוימות במצבים מסוימים. אך כמו כל תרופה – לא לכל מחלה, לא בכל פעם. יש מצבים שבהם סם אינו מרפא, אלא מרעיל וממית. הפרגמטיות של דוד בן גוריון ושותפיו אמנם הולידה את מדינת ישראל, הוציאה אותנו מסיני בשנת 1956 והזרימה לאוצר המדינה את הפיצויים מגרמניה שהיו נחוצים כאוויר לנשימה לקליטת העלייה הגדולה. אבל הפרגמטיות הזאת גם "השלימה" עם אוכלוסייה חרדית שאינה משרתת בצבא ואינה נושאת בעול פרנסתה, עם חוקי מעמד אישי דכאניים, מפלים ובלתי ליברליים, עם העדר חוקה ועם "היאחזויות" ו"התנחלויות" בשטחים כבושים, בבעלות פלסטינית, שנהפכו לסכנה הגדולה ביותר המאיימת על עתיד מדינת ישראל הדמוקרטית. הפרגמטיות המפ"איניקית המפורסמת, שהפכה לשיטה שאין בלתה, התגלתה כחרב פיפיות הרסנית ומרעילה. עד שנהפכה לבסוף לשחיתות מוסדית מובנית, המובילה את מפלגת העבודה שוב ושוב להציג את עצמה מראש כנספח לשלטון הימין (כפי שהיתה המפד"ל בימיה הרעים). מעין תוספתן. ותוספתן, כידוע, הוא או מיותר או מתפוצץ ומסכן חיים. העובדה שהוא "בפנים" לעולם אינה מועילה.

עוד כתבות בנושא

כבר רודיארד קיפלינג לימד אותנו, שחשוב מכל הוא לדעת להבחין מה ניתן לשנות – ומה יש ללמוד לקבל כמות שהוא ולחיות אתו. זו המשימה הקשה מכל – והחשובה מכל. אכן, צדק בן גוריון, שבנסיבות של נובמבר 1947 ומאי 1948 נכון היה להשלים עם הוויתור על ירושלים ולקבל את המדינה שהציע האו"ם. אבל ההשלמה והוויתור שאבינרי מציע לבוחרים דומים דווקא להשלמה והוויתור הטרגיים לחרדים ולמתנחלים. ויתור והשלמה מראש, כפי שמציעים שלי יחימוביץ' ואבינרי, משמעם השלמה נצחית עם ישראל שאינה דמוקרטיה ליברלית, הנחושה להמשיך לשלוט ולדכא עם שלם, להתנתק מהקהילה הבינלאומית ולגלוש לפונדמנטליזם יהודי בכל תחומי החיים.

אכן, צודק אבינרי: מרצ היא שמציעה את האלטרנטיבה. אבל הוא טועה ומטעה, כי יש הבדל ענקי בין מפלגת אופוזיציה ישרה, אמיצה ולוחמת על ערכיה בת שלושה מנדטים, למפלגת אופוזיציה כזאת בת שישה מנדטים (כשהחמישי ברשימתה הוא אזרח ישראלי פלסטיני). מפלגת אופוזיציה לוחמת בת שישה מנדטים יכולה להילחם בכמה חזיתות, כמו כמה ועדות בכנסת, ולהגיע לתקשורת ולתשומת הלב הציבורית. מה שמפלגה בת שלושה מנדטים אינה יכולה לעשות. רק כך יזכרו האזרחים, שיכול להיות אחרת, ואולי, אם יתעוררו, יעניקו לה בבחירות הבאות 12 מנדטים.

הגרסה הקצרה של התשובה לאבינרי היא פשוטה: כמה פעמים צריך לנסות כדי להבין, ש"שינוי מבפנים", עם "העבודה" מחובקת עם הליכוד, פשוט לא עובד?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו