בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמאלנים - הילחמו

381תגובות

אני כבר מתקשה לזכור שיחת סלון שנכחתי בה, שלא התגלגלה לאפשרות של עזיבת הארץ. מתווה השיחה דומה: וריאציות שונות על ייאוש וחרדה מעליית כוחו של הגוש הימני-לאומני-דתי, תיבול קל בדכדוך כלכלי ובדמוגרפיה קודרת - ואז הנחתת המכה האסטרטגית, כולל סקירת נוהלי ההגירה בקנדה ורשימת המקצועות הנדרשים באוסטרליה.

רק שבניגוד לאקדח המפורסם של צ'כוב שמונח על השולחן במערכה הראשונה, כאן נשק יום הדין לא באמת יורה. ברוב המקרים הוא ריק מכדורים, ומדובר באיום ריק מתוכן. את מי הוא אמור להפחיד - את המחנה הנגדי או דווקא את מוכי הגורל שנגזר עליהם להישאר כאן, מועטים ומוחלשים קצת יותר עם כל נטישה? בראשית ימי המדינה נחקק בזיכרון המפגש הסמלי בין דוד בן-גוריון לחזון-איש, שבשיאו הקביל מנהיג היהדות הדתית את החילוניות הישראלית לעגלה ריקה. הדברים היו ונשארו קשקוש, אבל ניתן לפתח מהם כעת דימוי אחר: לא עגלה ריקה, כי אם מזוודה ריקה.

כמה בכיינות ופינוק יש בשיח ההגירה השמאלני הזה. כמה נרפות, תבוסתנות והעדר רוח לחימה. אפילו אם הוא בעיקרו תיאורטי, יש לו השלכות מחלישות ומעוררות תהייה. לימין זה לא היה קורה. אצלם אין אופציה כזאת. ויתור על המולדת, הסתלקות חד-צדדית מהמאבק על אופיה ועל עתידה, אינם באים בחשבון. וזהו זרם רעיוני שישב 30 שנה באופוזיציה, וגם בהמשך ספג מכות אדירות בדמות הסכמים מדיניים, פסיקות משפטיות ליברליות ונסיגות משטחים כבושים. אז למה כשהמחנה היוני-הדמוקרטי מוצא את עצמו בעמדת הפסד, מיד עולה על סדר היום אופציית הכניעה? מדוע לא להישאר כאן ולהיאבק בכל הכוח על מורשת אבותינו ואבות אבותינו, וגם על הסיכוי היחיד להמשך הקיום הציוני?

ההתמודדות רחוקה מהכרעה. אפילו בשעתו הקשה של גוש המרכז-שמאל, בעודו מפורר ומפוצל ומושפל, מדובר בכמעט תיקו, עם יתרון קל ליריב. במונחים פוליטיים זהו מצב הפיך. במונחים היסטוריים זוהי התפנקות מבישה. אפילו במשטרים האפלים והדכאניים ביותר בתולדות האנושות, כולל גרמניה של היטלר, התקיימו גרעינים של התנגדות פעילה.

חשוב להבין: כל שיתוף פעולה עם שיח המזוודה הריקה משחק לידי הגוש הימני-לאומני-דתי, לא רק מעשית, אלא גם ערכית. הוא מחזק את הטיעון הבסיסי שלו, כאילו זיקתו לארץ ישראל ולמדינת ישראל חזקה יותר. אבל גם זה קשקוש: ישראל לא שייכת לימין הלאומני דתי. לא אדמתה, לא סמליה, לא מוסדותיה ולא תרבותה. גם לא הצבא ואף לא היהדות. צריך לשנן את העניין הזה, בבחינת והגית בו יומם ולילה. אז גם ייפסק מאליו הלהג אודות דרכונים זרים, אשרות הגירה ורשיונות עבודה.

אין ספק שהשיח הליברלי-הדמוקרטי, כמו גם השיח המעמדי ושיח הפשרה המדינית, מקשים על היצמדות למושגי לאומיות כמו אדמה, דגל והימנון. הם הרי שייכים לעולם הישן שאמור להיחרב עד היסוד. מותר לבן אנוש לייחל בסתר לבו לאוטופיה ג'ון לנונית מדומיינת שבה אין גבולות ואין ודתות. גם אין חולק על זכותו של אדם פרטי לכפור בהשתוללות הלאומנית-הדתית שמאיימת להטביע את ישראל, ולברר עם עצמו עד מתי הוא בוחר לגדל כאן את ילדיו. רק שזה פשוט מוקדם מדי. המקום הזה הוא גם שלנו. עכשיו הזמן להילחם עליו.
 

מסכימים? או שמדובר במאבק אבוד? הגיבו כאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו