בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

במקום להשתעבד להון

39תגובות

"כלכלת ישראל עלולה להידרדר למצב העגום של כלכלת יוון", מזהירים אותנו מכל עבר. במיוחד מכוונים הדברים נגד העובדים המאורגנים, המתוארים לא אחת כסחטנים של שכר גבוה וכמי שדבקותם בקביעות בעבודה מפריעה להתייעלות הנכספת. משרד האוצר משבח בלא הרף את "הגמישות בתעסוקה" - ביטוי מכובס שנועד לחזק את המתקפה על העבודה המאורגנת במטרה להמירה בהעסקה בחוזים אישיים או בהעסקה של עובדי קבלן.

בשורש ההתרעות מפני משבר טמונה הנחה בדבר הפרדה כמעט דיכוטומית בין כלכלת שוק - שמעצם טבעה, כך אומרים, מבטיחה תחרות, תפוקה, יעילות ותועלת לכל - לבין החברה, שהיא בעיקרו של דבר גורם בזבזני, החב את קיומו לכלכלה היוצרת הכל הודות לכוח העליון המכונה "היד הנעלמה".

אלא שהפרדה זו אינה עניין אובייקטיבי, אלא היא תפישה חברתית-פוליטית, המוטית זה מאות שנים לטובת אבירי הכלכלה - הטייקונים ומשרתיהם המתוגמלים.

התקציב לשנת 2013, למשל, שאישורו נדחה עם החלטתו של בנימין נתניהו להקדים את הבחירות לכנסת, יכלול בהכרח, כך טוען האוצר, קיצוץ של 20 מיליארד שקל ויותר, שאם לא כן נידרדר למשבר. לכאורה, החלטת הקיצוץ היא כלכלית אובייקטיבית: יש גירעון, לכן יש קיצוץ. אך אם המצב הכלכלי כה קשה, איך תוסבר פריחת הבורסה לניירות ערך דווקא ב-2012? ואיך ממשיכים הבנקים להרוויח היטב גם כשהמשק כבר בצלילה משברית? ואיך ויתרה הממשלה על רוב המס שהיו אמורים לשלם המונופולים מרווחיהם הכלואים? ואיך מימנה הממשלה את המלחמה נגד עזה ואת ההפסדים הכלכליים שגרמה, אף על פי שכל זה לא היה בתקציב מלכתחילה?

נתניהו ושותפיו היום ומחר אינם מכריזים שבגלל בעיה בתקציב הם מתחייבים לא לממן מלחמה ב-2013; גם אינם אומרים שיטילו מס של 50% על רווחים מניצול אוצרות טבע, או ימסו הכנסות מאופציות או מתשלומים דומים לבכירים, כמו היו הכנסות רגילות. מתקפת הקיצוץ בתקציב מכוונת רק נגד עובדי המגזר הציבורי, שכרם ותנאי עבודתם, ונגד השירותים החברתיים והקצבאות של הביטוח הלאומי.

לפני עשור הוביל נתניהו, כשר האוצר, את המתקפה הגדולה על השכירים ועל קצבאות הביטוח הלאומי. המתקפה נועדה אז, ב-2003, "להציל את המשק", אך יישומה נמשך שנים, בתקופות של צמיחה וגם בתקופות של שפל כלכלי. אם הקיצוצים ההם היו מועילים כל כך, מדוע נחוצים שוב קיצוצים נוספים?

בשיח הפוליטי הכלכלי המקובל, השאלות האלה אינן נשאלות. גם מי שמתהדרים בנוצות חברתיות אינם תוקפים את ההיגיון של השיטה הקפיטליסטית. שיטה, שמבחינתה המדד ליעילות הכלכלה הוא גובה הרווחים של בעלי ההון ולא גובה השכר; ויעיל הוא כל מה שהוא רווחי למשקיע בחברה ממשלתית מופרטת, אך לא מה שמועיל לצמצום ממדי העוני, או לשיפור האפשרות של צעירים להשיג דיור במחיר סביר.

חלופה למדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו ושותפיו בעבר ובהווה מחייבת להשתחרר מההשתעבדות להון, לאינטרסים שלו, לשיטת המיסוי הנוחה לו, לצורת ההעסקה המשרתת את הארגון למטרות רווח שהוא מוביל. מבחינה זאת, התוכנית הכלכלית-החברתית של חד"ש, שאינה מפרידה בין צמיחה כלכלית לבין שיפור השכר ושיקום הקצבאות; בין ניצול יעיל מבחינה חברתית של מאגרי הגז, המינרלים, הקרקע והמים לבין סגירת פערים לאומיים; בין פיתוח תשתית התחבורה הציבורית לבין הגנה על הסביבה - היא ניסיון ייחודי. ניסיון לבטל את הדיכוטומיה בין כלכלה לחברה, בין חברה לפוליטיקה, בין המצב הפוליטי למצב האישי, וליצור בסיס לאחדות רחבה במערכה החברתית-הפוליטית.

הכוח של השילוב הון-שלטון, הסביר ההיסטוריון הווארד זין ("היסטוריה עממית של ארצות הברית"), טמון ביכולתו לגרום ל-99% מהאזרחים להתקוטט ביניהם על השאריות בארץ עשירה מאוד. כשמבינים את זה, הזעם החברתי מתגבש לכוח שינוי אמיתי.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו