אל תתנו להם רובים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בהתחשב בעובדה שהרבה תופעות אמריקאיות מגיעות לישראל כעבור עשור או שניים, אפשר לתהות, אם גם האירועים מסמרי השיער של טבח בבתי ספר עלולים להגיע לכאן.

אמנם ישראל אינה זקוקה לארצות הברית כדי ללמוד ממנה מיליטריזם מהו. אנחנו חברה צבאית בעצם. בקרב האוכלוסייה היהודית (הלא-חרדית) אין כמעט מי שלא היה, הווה או יהיה חייל. אם בארה"ב יש תרבות מפותחת של החזקת כלי נשק פרטיים, הרי כאן רבים אנשי כוחות הביטחון והאבטחה לסוגיה הלוקחים את נשקם אתם הביתה.

הנשק הזה מפיל חללים, ובעיקר חללות. הנה כמה דוגמאות - כולן על פי החשד - רק מהשנה שהסתיימה עתה: אסתר אברהם, בת 53, נרצחה באוקטובר בידי הגבר שממנו התגרשה, שוטר משמר הגבול, שירה בה בנשקו האישי. את בת שבע יחיא, בת 46, רצח באוגוסט בעלה, סוהר לשעבר, שהחזיק את אקדחו ברישיון. גלינה בגץ, בת 30, נרצחה בידי בעלה, מאבטח, בדצמבר. אלה הם רק כמה מהאירועים מהסוג הזה השנה.

28 נשים וגברים נרצחו בעשור האחרון במרחב הביתי בנשק אבטחה - כפי שמציינות פעילות פרויקט "האקדח על שולחן המטבח", הפועלות לעצירת התופעה. עוד רבות ורבים נורו ונפצעו בכלי נשק כאלה. האלימות מופנית בעיקר כלפי נשים, ובמקרים רבים בידי בני זוגן, בהווה או בעבר. לא פעם נרצחות נשים המבקשות להיפרד מבן זוגן. זהו מאפיין של תרבות, הרואה באשה רכוש של הגבר - ומתברר כי לא עברה מן העולם. ראוי לציין, כי הדבר קורה בכל שכבות האוכלוסייה.

עד כמה חשוב לשלטון בישראל למגר או, לפחות, לצמצם את התופעה הזאת? כנראה לא במידה רבה, בלשון המעטה. כי לשם כך אין צורך אפילו בהליכים ממושכים של חקיקה: חוקים ותקנות כבר קיימים. על פי החוק, שומר, למשל, אמור להפקיד את נשקו בתום המשמרת. תעודת הרשאה לנשיאת נשק שהוצאה לשומר על ידי חברת שמירה תוגבל למקום שעל שמירתו הוא מופקד. אבל החוק אינו נאכף. כמו בארה"ב, גם כאן השלטון אינו מציב מכשולים מספקים בפני רצח של אזרחים בידי אזרחים. כאן כמו שם, השלטון כושל בהגנה על אחת מזכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם: הזכות לחיים.

מעבר להבדלים בין שתי המדינות ראוי לציין, כי לא רק חיי אדם מופקרים בהן, אלא גם - ובישראל באופן גובר והולך - הזכות לחיות בכבוד, להתפרנס, לפעמים גם הזכות לקורת גג, לרשת ביטחון כלשהי בעתות מצוקה, אבטלה, מחלה. רשת ביטחון כזאת אמורה לכלול, למשל, נגישות למערכת בריאות הנפש. סביר להניח, כי חברה המפריטה שירותים כאלה עלולה לחוות החמרה במעשי פשע כגון אלה המתרחשים בארה"ב. מכרים של הרוצח מספרים לא פעם אחרי הרצח, על אדם מתבודד, תמהוני, שאינו מתקשר עם סביבתו.

אבל אין מדובר רק בהפרטה של שירות כזה או אחר, אלא בהתנערות גורפת של המדינה מאחריותה לשורה ארוכה של שירותים חברתיים. במהלך כולל מהסוג הזה החברה עצמה מופרטת למעשה. בהעדר תמיכה חברתית ובאין ערבות הדדית, החברה מתפוררת, ואזרחיה מופקרים איש איש לגורלו, אשה אשה לגורלה.

למרבה הצער, לא נראה כי בקרב ההנהגה העכשווית של מדינת ישראל יש מי שנעצר לרגע לחשוב על ההשלכות של המדיניות האנטי-חברתית הרווחת כאן בשנים האחרונות; או מי שאכפת לו. המנהיגים, המדברים גבוהה גבוהה על ביטחון וטוענים שאין כמותם שומרים על חיי האזרחים וביטחונם, מפקירים אותם בפועל. מוטב לא לחכות ליקיצה כואבת, העלולה לבוא בעקבות אירוע טראומטי רב-קורבנות, אלא לשוב ולבחון מהו ביטחון של אמת, ולפעול להשגתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ