בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת הקלף העדתי

27תגובות

קשה לטעות בקמפיין החדש של שאול מופז. בסרטון שהופץ ברשת נשמע קולו של השחקן אורי גבריאל, שתוהה "מי אתם שתתנשאו על שאול מופז?!", תוך שהוא מדגיש את החי"ת והעי"ן.

השימוש בגבריאל, שמקושר בקולנוע לארכיטיפ המזרחי, נועד להטמיע את המסר כי מופז הוא משלנו, כלומר מזרחי, לכן פגעו בו, ומשום כך יש לבחור בו. זו, כמובן, לא הפעם היחידה שבה צפה הסוגיה העדתית לאחרונה. לפעמים זה נעשה בצורה בוטה, כמו בהכרזות של אריה דרעי על מאבק ב"לבנים". לעתים בצורה משעשעת-נלעגת, למשל כשראש הממשלה ניסה, בדוחק, להניע את גופו לצלילי "אתה תותח" של שרית חדד. אולם השיטה ברורה: השד העדתי הוא מזמן לא שד. הוא קלף שפוליטיקאים שולפים בעתות מצוקה. הבעיה היא שהקלף מכזיב באופן קבוע.

מאז הקמת המדינה לא הצליחה אף מפלגה חילונית-מזרחית להיבחר לכנסת. הישראלים לא מתפתים לכך. בקרב הציבור הדתי יש לעדתיות משקל משמעותי יותר, בין היתר משום כוחו של המנהג ביהדות המסורתית, ומתוקף זאת מנהגים שונים של הקהילות בתקופת הגלות עיצבו הבדלים בין העדות. אולם הניסיון להשתמש בקלף העדתי בחברה החילונית, בימי הדור השלישי והרביעי, מעיד בעיקר על ריחוקם של יועצי הקמפיין מההוויה הנוכחית.

האמת היא, שגם כשהשסע העדתי עוד היה פרק דומיננטי בסיפור הישראלי, היתה מעט השפעה למוצא של הפוליטיקאי ביחס להצבעה בעבורו. בניגוד לפולקלור שנוצר, הציבור המזרחי לא באמת טעה לחשוב שמנחם בגין מרוקאי. זו אגדה שהופצה על ידי עיתונאים שהשתאו לפשר הקשר ביניהם. האהדה לבגין הפולני נבעה בעיקרה מכך שהוא ייצג ערכים מסוימים - בעיקר ביחסו למסורת - שהלמו את אלו שהביאו עמם העולים מארצות האיסלאם; וגם משום שהדרתו מהממסד הציוני, עקב השתייכותו לאגף הרוויזיוניסטי, התמזגה בתחושת הניכור שחשו הם מהממסד.

למעשה, בבחירות שנחשבות למבטאות את שיא השסע העדתי, ביוני 1981, לא היו פחות מזרחים ב"מערך" מאשר בליכוד. אדרבה: שושנה ארבלי אלמוזלינו, שעלתה מבגדד, הוצבה במקום השני, אחרי שמעון פרס. ואולם, מכיוון שהדיון לא היה על מוצא ישיר אלא על דימוי והזדהות, אלמוזלינו נתפשה כשייכת לממסד המפא"יניקי, בניגוד, למשל, לדוד לוי, שסיפורו הלם יותר דימוי של אאוטסיידר שהעפיל לפסגה.

בישראל, חשוב לומר, היתה אפליה, אך לא קיפוח אתני מכוון, משום שאפליה מכוונת חתרה נגד המיתוס הבסיסי של הציונות, שאיפיין את היהודים כבעלי מוצא, דת והיסטוריה משותפים. האפליה היתה בעיקר תוצאה של התנשאות ביחס ל"אחר" ול"חדש", וניסיון ממסדי להכתיב תרבות צברית אחידה. אולם לא התקיימו כאן "לבנים" ו"שחורים" כמו בארה"ב - ולכן מועמד מזרחי לא יעורר את ההתרגשות שליוותה את בחירתו של ברק אובמה. כסיפור של חברת מהגרים-יהודים, ישראל היא הצלחה. גם בהתמזגות של "ישראל ביתנו" בליכוד אפשר לראות לא רק הקצנה פוליטית, אלא עוד שלב בתהליך שבו, 20 שנה לאחר ראשית העלייה הגדולה מברית המועצות, נטמעים יוצאיה בטבעיות במפלגות כלל-ישראליות.

בכלל, מבלי לחטוא בתפישה "מהותנית", הפוליטיקה הישראלית זקוקה ל"מזרחיױת", אולם במובנה העמוק, לא זה של המוצא הפרסונלי או גינוניה העממיים. "מזרחיות" במובן של מתינות, של שאיפה כנה להבין את התרבות הערבית, על מאפייניה השונים. גישה כזאת יכול להביא גם מזרחי וגם אשכנזי, כל עוד הוא ניחן ביכולת הבנה ואמפתיה אנושית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו