בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכות הסירוב

60תגובות

בזמן האחרון מרבים לגלגל על הלשון את הצירוף "סירוב פקודה". זה הולך טוב עם "המצוק הפיסקלי", "מדינה דו-לאומית", "ההתחממות הגלובלית", "האביב הערבי" ו"גורמה טבעוני". ברעש הגדול - הכל הולך, נדמה שהכל אינו אלא טרנד אחד גדול, כלומר מין סופה רעיונית החולפת מעלינו, מותירה אותנו, במקרה הטוב, עם כמה חידושים מילוליים, אולי אפילו נקודות למחשבה, העולות וצפות בשעה שנזקי הסופה נמחים אט-אט ואנו שבים לשגרת חיינו המוכרת, כלומר כופפים ראשינו לפני הטרנד החדש.

אלא ש"סירוב פקודה" מטבעו הוא לא עניין טרנדי. ליתר דיוק, הוא ניגודו של הטרנד; הליך אישי מאוד בין אדם לבין מצפונו, רגע שאין בו שותפים, לא הנחיות של רבנים ולא המלצות של פילוסופים ואנשי רוח. זהו רגע שבו אדם אומר לעצמו - את זה אני לא עושה בשום אופן, בשום מחיר, כי לא אוכל לחיות בידיעה שעשיתי זאת, לא אוכל להביט בעצמי במראה, זה עומד בניגוד גמור להווייתי כאדם.

כלומר, לא די שהמעשה יעמוד בניגוד להשקפה פוליטית, בניגוד למה שאני רואה כתועלת הכלל, כי במקרים האלה מציע השדה הפוליטי והחברתי פתרונות למכביר. הסירוב הוא רגע אחר, והוא נבחן בקריטריונים של אותנטיות. זהו רגע שאין בו שום דבר קולקטיבי. הוא נדיר כמו הארה וכמו הנכונות למות על קידוש השם, ובמונח "השם" אני לא מתכוונת לאלוהים דווקא, אלא לרעיון המכונן את זהותי, וכשאני משתמשת במונח "זהות", אני מתכוונת אליו במשמעותו הפרטית ביותר, מי אני, ולא מי אנחנו.

במלים אחרות: לא כל דבר שאיני מסכים לו הוא עילה לסירוב פקודה. סירוב פקודה הוא עניין של מצפון. אייכמן לא סירב פקודה, משום שלא היתה לו כל התנגדות מצפונית להשמדת יהודים. וזה אומר משהו על פעולת הסירוב, ממש כשם שזה אומר משהו על אייכמן וחבורתו. לא על הצייתנות שלהם, כי אם על הזהות שלהם. הווייתם האישית יכולה היתה להכיל זאת, וזה בעיני הדבר המזעזע, זו המשמעות העמוקה של היות נאצי. אבל כאמור, זה גם מעיד על טיבה של פעולת הסירוב, שאינה מתרחשת דווקא ברגע המזעזע ביותר, כלומר אין לה דבר עם הערכה חיצונית, אלא ברגע שאדם אינו יכול עוד, ברגע שהוא מוכן לשלם בחייו, כי לאחר המעשה הזה יהיו חייו חסרי ערך, הוא עצמו לא יהיה אותו אדם, שוב לא יהיה הוא.

זו תביעה חמורה, שאינה מאפשרת לנהוג קלות ראש באקט הסירוב, ואינה מאפשרת לשפוט אותו במונחים של צדק. היא מאפשרת בהחלט למדוד אותו במונחים של מחיר. אם זו פעולה שאדם מוכן לשלם עליה מחיר כבד, נניח ישיבה ממושכת בכלא, אני מעריכה אותה. אולי לא מסכימה עם דעותיו, אבל מאמינה לו. כי זה פירושו האמיתי של "לא יכול", להבדיל מ"לא רוצה", "לא מסכים" או "לא בא לי".

אני לא חייבת להעריך את בחירותיו של מי שמסרב, אבל איני יכולה שלא לחוש הערכה כלפי מי שמוכן לחרוג מהסדר הפרגמטי ולשלם מחיר כבד על הבחירה לסרב. האקט הזה נמדד במחיר האישי, לא הקולקטיבי, כי כל פירושו הפניית עורף לסדר החברתי. זהו רגע של נכונות לעמוד מול הכלל, רק משום שאין לסרבן אפשרות אחרת. באמת אין לו, ומשום כך ישלם כל מחיר, כי אין כאן דילמה, הוא באמת ובתמים אינו מסוגל. כל התייחסות אחרת לסירוב היא קלות דעת, קלות דעת שאינה לוקחת בחשבון את הפוטנציאל האנרכיסטי, את פירוקו של החוזה החברתי הכרות בינינו, היחידים, הנאלצים לוותר על רבים מן הרצונות שלנו וההשקפות שלנו כדי לאפשר קיום אנושי סביר בצוותא ולא מלחמת הכל בכל.

נדמה לי, שאילו היו בוחנים אלה שרוממות סירוב הפקודה בפיהם ברצינות את שאלת המחיר, היו רבים מהם נסוגים, חושבים עוד פעם, אולי אפילו פעמיים, אולי אפילו מגלים בעצמם כוחות ציות. כי לאיש לא שמורה הזכות לסרב, אבל לעתים נדירות מאוד מגיע אדם למצב שבו אין לו ברירה.

הכותבת היא סופרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו