בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרם בשלו התנאים למהפך

51תגובות

צעירים? יש. פעילים חברתיים שצמחו מהשטח? יש. ראשי מועצות? יש. עיתונאים בעלי אפיל רדיקלי? יש. יותר נשים ונציגי פריפריה על חשבון עסקנים ותיקים וגנרלים? אפשר לסמן "וי". דתיים שיודעים לדבר עם חילונים? יש. חילונים שמדברים עם דתיים? יש.

פעם הצטערו ש"האנשים הטובים" מתרחקים מפוליטיקה. בבחירות האלה כולם כאן. ישראל נסרקה שתי וערב, ונדמה שלא נשארה הבטחה אלקטורלית שלא הוצגה. אין עוד כוכב פוליטי בפוטנציה - אם זה פרופסור רב תובנות, בעל טור חד לשון, מנהיג מחאה "שמייצג דור שלם" או איש היי-טק "שיצליח בפוליטיקה כמו בעסקים" - שלא שיחרו לפתחו. מבחינת הפרסונות המערכת הפוליטית מיצתה את עצמה.

גם בכל הקשור לאג'נדות נמתחה מאוד קשת האפשרויות. הבוחר המתון יוכל לבחור בין אופציות מבודלות לעילא של מצע חברתי, מדיני או אזרחי-ליברלי. יש כתובת מפלגתית לכל גוון אידיאולוגי: למי שרוצה צדק חברתי ולא מתעניין בכיבוש, לשוחר שלום שאינו סוציאליסט, למתנגד לכפייה דתית שלא סגור על עצמו מעבר לכך. יש שמאל חדש ויש ישן, יש עמום ויש נחרץ, עם תווית ובלי תווית, לכל אחד לפי טעמו.

אז למה בכל זאת אומרים שאין למי להצביע? למה שיעור ההשתתפות בבחירות צפוי להוסיף להיות נמוך ומדוע תמונת הגושים הפוליטיים תישאר בעינה גם אחרי הבחירות?

הריענון הפרסונלי והרעיוני אינו מספיק. ההיסטוריה מלמדת שכדי שהשמאל ינצח, צריכים להתקיים כמה תנאים. הראשון הוא הסכמה רחבה יחסית בציבור שממשלת הימין נכשלה או שהיתה קיצונית מדי. ממשלת יצחק שמיר וממשלת בנימין נתניהו הראשונה הוחלפו כי דבקה בהן אווירה של כישלון ושל קנאות. שמיר התנגד עקרונית לפשרות עם הפלסטינים, לא רק סיכל אותן פרקטית. נתניהו של 1999 ליבה מדנים בחברה. דימויים אלה תרמו מאוד לנפילתם. התנאי הזה אינו מתקיים כעת. נתניהו רחוק כיום מלהיחשב בציבור למנהיג כושל. ובניגוד למה שנדמה בשמאל, הוא גם אינו נחשב לקיצוני, אלא פחות או יותר באמצע, כמוני וכמוך.

תנאי שני להחלפת השלטון הוא נסיבות פוליטיות בהירות ופשוטות להבנה, שמאפשרות להטיל את האשמה על מישהו. סירובו של ג'ורג' בוש האב ב-1991 להעניק לשמיר את הערבויות למימון קליטת העלייה בשל הבנייה בהתנחלויות, הקל על הבוחר הישראלי להבין שהימין פוגע באינטרסים שלו. תבוסת הליכוד ב-2006 לקדימה אירעה על רקע מה שנראה כהצלחת ההתנתקות וכנקמה על הגזירות הכלכליות שהוביל נתניהו כשר אוצר. כיום אין נסיבות פוליטיות שמעודדות מהפך. העולם אינו תובע מישראל מחיר ממשי על הכיבוש. המצוקה הכלכלית שעמדה ביסוד המחאה החברתית מטרידה, אך הניסיון לקשר אותה פוליטית לנתניהו לא צלח.

תנאי שלישי הכרחי, הוא מנהיג בקנה מידה לאומי, שזוכה להערכה ולאהדה חוצות מחנות. זה כמה שנים שאין בנמצא אדם שלפחות מתקרב לכך, אפילו לא על הנייר, אפילו לא בסקרים, אפילו לא שמעון פרס. הרצון הפופולרי בשמאל לשים מאחור את עידן המנהיגות הכריזמטית הוא יפה בתיאוריה, אבל עדיין רחוק מהמציאות. חוק הצינון לקצינים בכירים הוא מבחינה זאת מכה אסטרטגית לשמאל, שסובל ממשבר המנהיגות הקשה בתולדותיו.

תנאי רביעי שלא מתקיים הוא הקטנת הפיצול בגוש, ולכל הפחות קיומה של מפלגה דומיננטית אחת גדולה. תנאי חמישי, הרחוק ממימוש, הוא מערך ארגוני מעולה לעת בחירות, ונוכחות מתמדת לפניהן ואחריהן: במישור המוניציפלי, באיגודי עובדים, בהכשרת מנהיגות, בחינוך לשלום.

חלק מהתנאים שנמנו לעיל דורשים עבודה מאומצת לאורך שנים, חלקם מצריכים תושייה, סבלנות ומזל. כל אלה לא היו הפעם לשמאל. עכשיו הזמן להכינם לקראת הפעם הבאה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו