שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
זיאד אבו-חבלה
זיאד אבו-חבלה
זיאד אבו-חבלה
זיאד אבו-חבלה

ימים ספורים נותרו עד לבחירות לכנסת ה-19. בניגוד לרבים המקווים למהפך בהרכב הכנסת, לאוכלוסייה הערבית לצערי אין ציפיות כאלה, לצערי. חוסר האמון של הערבים הן במערכת והן בנבחריה, הולך וגובר עם שנים.

בעשור האחרון ניכרת ירידה חדה בהשתתפות של האוכלוסייה הערבית בבחירות לכנסת, מ-75% בבחירות לכנסת ה-15 בשנת 1999, ל-54% בבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009. לקראת הבחירות הקרובות נראה כי המגמה הזאת אף תחמיר. לפי סקר שפורסם באחרונה על ידי ד"ר נוהאד עלי וד"ר אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה, רק 51% מהערבים בעלי זכות הבחירה מתכוונים לממש את זכותם בבחירות הבאות, דבר שיביא להתרסקות המפלגות הערביות מכ-11 מנדטים היום, לכשמונה מנדטים. אפילו הקרקס החוזר על עצמו, של פסילת המפלגות הערביות, לא יסייע הפעם להוציא את הבוחר הערבי מאדישותו.

הצפי להתרסקות המפלגות הערביות אינו מפתיע. הציבור הערבי דרש שהמפלגות הערביות יתכנסו לרשימה מאוחדת אחת, יכניסו נציגים חדשים לאותה רשימה, ויפתחו שיח חדש, שיתמקד באוכלוסייה הערבית עצמה. אלה הדברים שהיו מוציאים את הבוחרים הערבים לקלפיות בהמוניהם. המפלגות הערביות התעלמו מדרישות אלו והחליטו להתמודד בבחירות בחמש רשימות, במקום שלוש היום.

ההתעלמות של המפלגות הערביות מרצונו של הציבור הערבי, המבקש שינוי במצבו ובמעמדו, הינה מעשה בלתי אחראי ממדרגה ראשונה, המזכיר את דבקותם של שליטי מדינות ערב בכיסאותיהם עד ימיהם האחרונים. במקום לכונן "מפלגת קדנציית חירום", שתתמודד מול ההקצנה הגוברת ברחוב היהודי, שמנבאת רוב מוחץ למפלגות הימין, התמקדו המפלגות הערביות בעסקנות שריסקה את המורל והשאיפות של האוכלוסייה הערבית, והגבירה את האדישות והתסכול אצל הבוחר הערבי.

כערבי ברור לי שהמפלגות הערביות לא יוכלו לעמוד בכל ציפיותי, לא משום שהן לא רוצות, אלא משום שהן אינן חלק לגיטימי של הריבונות הישראלית הבנויה על לגיטימציה אתנו-לאומית. אך אני כן מצפה מהן להשתמש בזירה הפרלמנטרית בצורה מושכלת ואפקטיבית, שלא תביא אותן למצב שבו הן חשופות לדה-לגיטימציה הן ברחוב היהודי והן ברחוב הערבי.

אין אני מצפה בימים אלו מח"כים ערבים להיות שרים בממשלה ימנית קיצונית, אך אני כן מצפה מהם לאחד כוחות על מנת להגדיל את כוחם וליצור גרעין השפעה של כעשרים מנדטים לפחות, שיהווה אלטרנטיבה לכל אופציה שלטונית.

המפלגות הערביות לא הפנימו כי בדרך עבודתן הנוכחית לא הצליחו למנוע ולו חוק גזעני אחד, דוגמת התיקון לחוק האזרחות וחוק ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים. מטעמים של אחריות ומנהיגות הגיע הזמן, לאחר יותר מ-60 שנות מאבק, שנשאל את עצמנו איפה היינו, איפה אנחנו היום ולאן אנחנו הולכים.

אין להבין מדברי כי אני טוען נגד הפעילות בכנסת למען שוויון זכויות, להפך, אני חושב שהכנסת היא הזירה שבה יש להיאבק. אבל ריבוי המפלגות הערביות, אף על פי שזה דמוקרטי, מביא אותנו לחולשה ולחוסר אפקטיביות בכנסת, ולמאבק ללא אסטרטגיית אחידה. דבר זה מביא את המפלגות הערביות, בלית ברירה, לעסוק בעניינים שלא מיטיבים עם האוכלוסייה הערבית. כך, למשל, הן נוקטות פעולות קיצוניות - כמו הצטרפות למשט - שתכליתן למשוך את תשומת הלב של התקשורת, לא של האזרח העברי, במקרים רבים תוך ניצול ציני של הסוגיה הפלסטינית.

אינני מתנגד לכל פעילות פוליטית שהיא לגיטימית, אך אני מתקומם נוכח חוסר האחריות של חלק מהפוליטיקאים, אשר אינם חושבים על ההשלכות של מעשיהם על האוכלוסייה שנתנה להם מנדט. האוכלוסייה הערבית בעידן הזה אינה רוצה להמשיך לראות במפלגות הערביות "קישוט" לדמוקרטיה הישראלית, הנגזרת מהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. אך באין "כיכר תחריר" במגזר הערבי, ובהעדר תביעות של האוכלוסייה הערבית כלפי הנהגתה ונבחריה, הערבים יישארו בתחתית הפירמידה של החברה הישראלית.

פנייתן של המפלגות הערביות לבוחר הערבי, תוך התעלמות בוטה מדרישותיו ותוך התמקדות בהבלטת השנאה והניכור בין שתי האוכלוסיות, במקום הבלטת הביצועים של המפלגות, מהווה, לדעתי, זלזול באינטליגנציה ובכבוד של הבוחר הערבי.

הכותב הוא רואה חשבון וכלכלן, בעל תואר שני במדע המדינה ובמינהל עסקים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ