בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקום טוב בתור להשתלות

17תגובות

המרכז הלאומי להשתלות, בעזרת דני קושמרו, מקדם לאחרונה מבצע להגדלת שיעור החתימה על כרטיס תרומת איברים "אדי". לחותמים ובני משפחותיהם מובטחת עדיפות בתור להשתלת איברים, אם יזדקקו. "תעדוף" זה מגובה בחקיקה ולמעשה כבר משפיע בפועל על תהליכי ההקצאה להשתלה. לכאורה, יוזמה פשוטה וברוכה שמטרתה הגדלת שיעורי ההסכמה ומצאי האיברים להשתלה ולהצלת חיים.

ליוזמה זאת, הייחודית לישראל, יש היבטים עקרוניים ומעשיים המחייבים חשיבה ודיון ציבורי בטרם ייהפך הסלוגן למטבע לשון יום-יומי.

שאלת הקשר הישיר בין נתינה לקבלה או לזכויות יתר ביחסי הפרט והחברה אינה פשוטה כלל ועיקר. הנתינה, מקורה לכאורה בעצם היכולת לתת והיא זכות שאינה תלויה בדבר. החברה והמדינה אינן אמורות להתנות קבלת שירותים בסיסיים - הגנה, בריאות, חינוך - בנתינה מסוימת או מוגדרת. כך, לדוגמה, חובת ההגנה על הפרט אינה מותנית בשירות ביטחוני ובעת טיפול באירוע פח"ע, לא ניתנת עדיפות להצלת המשרתים בצה"ל או בני משפחותיהם, גם לא ל"משלמי מסים" ואפילו לא ל"שומרי חוק".

הדיון אינו תיאורטי ומתנשא. מהו גבול התעדוף? מדוע שלא נכליל היבטים נוספים של "תרומה לחברה" בבואנו לקבוע אמות מידה להקצאת משאבים מצילי חיים? בדיוק בשל קושי וסיכון זה, נשבעים הרופאים לסייע ללא הבדלי דת, גזע, מין, לאום, מעמד ו"תרומה לחברה" ומשתדלים להפעיל שיקולים אובייקטיביים ורפואיים בלבד בחלוקת המשאבים המוגבלים ובקביעת העדיפויות.

הקצאת איברים להשתלה מתנהלת מתוך ניסיון להגיע לאיזון מיטבי בין הדחיפות - סיכויי ההישרדות או התמותה בהמתנה להשתלה - לסיכויי ההצלחה ("ניצול יעיל" של המשאב). הרופאים והארגונים העוסקים בהשתלות בכל העולם (הנאור) משתמשים בכלים מורכבים ביותר ואובייקטיביים לאופטימיזציה של השימוש באיברים. מתן ניקוד הגובר על שיקולים אלה, מוצדק ככל שיהיה, מפר בגסות את האיזון ומשפיע ישירות על הישרדות הממתינים.

גם בהיבט המעשי, חתימה על כרטיס אדי היא הצהרת נכונות שאינה מחייבת. הקשר הסיבתי בין חתימה לתרומה לא הוכח. בעידן שבטרם התעדוף, חתמו על הכרטיס מי שממילא היו תורמים וכן נרשמו מקרים (מפורסמים) של סירוב המשפחה לתרומה למרות חתימה. בניסיון המתמשך להגדלת שיעורי התרומה (איתור והסכמה), יש אמצעים נוספים שמידת מוסריותם פחות שנויה במחלוקת - הנחת הסכמה, תגמול חומרי למשפחות התורמים, הקצאת משאבים, חינוך והכשרת צוותים רפואיים לאיתור וטיפול בתורמים פוטנציאליים, ועוד.

התעדוף במתכונתו הנוכחית משתלב היטב ברוח הזמן והמקום: ביחס הפרט לחברה ולסביבה, "מה יצא לי מזה?", תוך ציפייה לתמורה מדידה ומיידית, וגם ביחסי החברה והמדינה לפרטים, דרישה להצהרות נאמנות והתניית זכויות בסיסיות בהשתלבות ב"מעגל העשייה המקובל והראוי". האין זה פתרון פשטני, קל ומסוכן, המחליף מחויבות לתהליכים עמוקים ויסודיים הרבה יותר, של שילוב מגזרים שונים בהוויה החברתית, הכוללת גם תחושת אחריות הדדית ונתינה ללא תנאי?

החברה הישראלית להשתלות וארגוני רפואה נוספים כשלו, לדעתי, בתמיכתם במהלך זה ובהכשרתו. המטרה ברורה וטובה, אך האמצעי אינו כשר ויעילותו לטווח הארוך מוטלת בספק רב.

ד"ר בן חיים הוא מנהל היחידה לניתוחי והשתלות כבד במרכז הרפואי תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו