בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו מסטיק שנדבק לסוליה

90תגובות

מה צריך לעשות מי שאוהב את ארצו אבל לא את בני עמו? להילחם? להשלים? לברוח? להתעלם? להתמרמר? הוא לא מתנגד לממשלה, הוא מתנגד לעם שבחר בה. ממשלה, הוא יודע, אפשר להחליף, את העם לא. היחסים שלו עם העם שלו מורכבים. הוא והעם עונים אמנם להגדרה המילונית של "מוצא אתני, היסטוריה, דת ואזור גיאוגרפי משותפים" אבל הם לא שותפים ל"חברה הרואה עצמה כבעלת עתיד משותף". איזה עתיד משותף יש לו ולמשה פייגלין? והשפה? בגלל השפה הוא מבין שאין לו דבר במשותף לא עם פייגלין ולא עם כל הפייגלינים שבחרו בו.

כבר עכשיו הוא אומר שאי אפשר יהיה להאשים אותו, הוא הרי יהיה עד עוין ולא שותף פעיל. אבל בכל זאת, הוא שואל את עצמו, מה צריך לקרות כדי שיגיד: זהו, עד כאן. למשל: דיכוי כן, אבל טרנספר לא. עד אז הוא יקרא רק את מדורי הספורט ויילחם בריכוזיות במשק כאילו רק היא מפרידה בינו לבין האושר. ייתכן גם שיפטור את עצמו ב"מה אתם רוצים, לא אני בחרתי בהם".

הסופר הדרום אפריקאי ג'. מ. קוטזי כותב נגד האפרטהייד ונגד בני עמו שהיו שותפים לו. יחסיו עם עמו מורכבים. "קוטזי שונא את האפרטהייד לא מתוך אהבה לשחורים ותרבותם אלא מתוך בוז עמוק שהוא רוחש לאפריקנרים", כותבת נירית בן ארי על ספרו האוטוביוגרפי "מות החמה" ("הארץ" 2.1). גם לי יש יחסים מורכבים עם עמי, גם אני חרד קודם כל לגורלי, גורל הפלסטינים מעניין אותי פחות. את דרום אפריקה וגורלה זרקתי למחסן ההדחקות הלאומי כמו שזרקתי לשם את היום שלאחר הבחירות.

דרום אפריקה לא קיימת מבחינתי, אבל אהובתו של קוטזי בספר מזהה את הקשר שלי אתה: "הלבנים נטו לראות את עצמם כיהודים של אפריקה, או, לפחות, כישראלים של דרום אפריקה: ערמומיים, חסרי מצפון, גמישים, מעשיים, שהשבטים שהם שולטים עליהם שונאים אותם ומקנאים בהם". אני מראה את רשימת התכונות לחבר והוא לא מבין מה אני רוצה. ערמומיים? גמישים? שונאים אותם? מקנאים בהם? מה רע בזה? תזכור איפה אתה חי, הוא אומר, כאן אוכלים בלי מלח את מי שלא ערמומי, מפחיד, ובעיקר גמיש.

מי שלא רוצה שיאכלו אותו בלי מלח צריך להיות גמיש. אם יש משהו שכדאי להגמיש זה רף המוסר שלנו. רף מוסרי הוא חזק כפלדה אבל שמכופפים אותו שוב ושוב הוא נהיה גמיש כגומי. הרף המוסרי שלי הוא עכשיו גמיש כגומי. אני אומר: טוב קיום בלי מוסר מאי קיום בכלל. התרגלתי והתגמשתי. עם שלילת זכויות אזרח מהפלסטינים השלמתי, אבל אם ייקחו להם את התרבות ייתכן שאחתום על מודעה כועסת ב"הארץ".

"ניתן לפלסטינים כמה שאנחנו יכולים לתת בצד התרבותי לאומי", אמר בשבוע שעבר יאיר שמיר. שמיר איננו סתם דובר, הוא מספר ארבע בליכוד ביתנו. תסמכו עליו, אם הוא ירצה לתת להם "תרבות" הם יקבלו תרבות, ועוד איך יקבלו. האוטונומיה התרבותית של שמיר, עידוד ההגירה של פייגלין וגירוש הילדים של אלי ישי, יתבססו על חוק וסדר. הדמוקרטיה תיחלש, החוק יתחזק, והסדר ישלוט. שוחרי הדמוקרטיה יתבצרו בבית המשפט העליון כמו במצדה, הם יאיימו למות מוות הרואי אם ייגעו להם בבית המשפט העליון, ואביגדור ליברמן יצחק ויגיד: נו, נראה אתכם.

"מה שנדרש היום זו הרואיות", כתב קוטזי ב"תור הברזל", אבל הרואיות זרה לי. אני לא גיבור אלא מסטיק משומש דבוק לסוליית הנעל של המנהיגים, אני הולך לאן שהם לוקחים אותי. אני הולך אתם לדרום אפריקה החדשה כאילו דרום אפריקה ישנה לא היתה אף פעם. להם לא אכפת. המחאה היחידה שלכל היותר אשמיע תהיה סוויש סוויש עם כל צעד שלהם. קשה לנו, לי ולסוליה, להינתק זה מזה. "אולי ניתוק גמור היה בכל זאת טוב יותר", כותב קוטזי, "...להשתחרר ממה שאתה אוהב ולקוות שהפצע יגליד". אבל קוטזי לא השתחרר כל כך מהר ממה שאהב. הוא עזב את דרום אפריקה, חזר אליה, עזב שוב וזכה בפרס נובל.

מה הפלת עלינו את הקוטזי הזה, יגיב ודאי טוקבקיסט שנון, לא טוב לך פה? אז לך, עוף לנו מהעיניים. קוטזי יודע משהו על עזיבה וחזרה. בריחה לארץ רחוקה לא ניתקה את הקשר בינו לבין עמו. את השנון הוא היה שואל, "היכן בעולם יכול אדם להסתתר ולא לחוש שם מזוהם, האם יחוש נקי יותר בשלגים של שוודיה כשיקרא מרחוק על בני עמו ותעלוליהם האחרונים"?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו