זמן לאינתיפאדה נשית

צפי סער
צפי סער
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער
צפי סער

הציבור בישראל הזדעזע לשמע הידיעה על האונס הקבוצתי באוטובוס בניו דלהי, ההתעללות באשה ומותה כעבור כמה ימים. הוא שכח לרגע, או יותר, שמעשי אונס הם עניין שביום יום גם כאן. הציבור גם מעדיף שלא לדעת, שבמחנה סהרונים בדרום המדינה כלואות נשים ואף ילדות, פליטות שנאנסו בסיני ואינן זוכות לשירותים גינקולוגיים. כך על פי דו"ח של מוקד סיוע לעובדים זרים ורופאים לזכויות אדם מנובמבר 2012.

כאשר אשה נאנסת בחצר ביתה בדרום תל אביב הימין הקיצוני הפשיסטי נהיה פתאום פמיניסטי: ראשיו ממהרים להסית את תושבי האזור המוכה נגד כלל אוכלוסיית הפליטים והמהגרים מפני שהחשוד באונס הוא אריתריאי. ממש כפי שכאשר החשוד באונס הוא, למשל, איש כוחות הביטחון או איש היי-טק, ממהרים להסית נגד כלל אנשי כוחות הביטחון או ההיי-טק. הגיוני.

כל זה רק ממחיש את המצב החמור שנשים נתונות בו, גם אצלנו. חייהן וגופן הם למעשה הפקר. לכל היותר, התעללות בהן מנוצלת למטרות פוליטיות נתעבות, גזעניות.

לא מיותר לחזור על הנתונים: אין כמעט אשה שאינה מוטרדת מינית במשך חייה, לנשים רבות זה קורה שוב ושוב; אחת מכל שלוש ישראליות עוברת תקיפה מינית; כמחצית מקורבנות האלימות המינית הן קטינות; 76%-79% מהנשים חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית. כל זאת, על פי מדד האלימות נגד נשים שהוכן במשרד הפנים. דו"ח מבקר המדינה קבע בחודש שעבר, כי יותר ממחצית הנשים שנפגעו מאלימות במשפחה - כלומר מצד בן זוג - לא זכו כלל לטיפול.

פירוש הדבר, שכמחצית האוכלוסייה בישראל חיה באיום טרור. לא של פצצות, הפגזות ומחבלים מתאבדים. זה טרור מבית, לפעמים פשוטו כמשמעו. האם יש להשלים עם המצב הזה? להניח לו להימשך?

לצד התרעה על חומרת המצב, מתבקש גם לקרוא לרשויות השלטון להציב את מצב החירום הזה בראש סדר העדיפויות - לטיפול דחוף, להקצאת משאבים למאבק, למניעה. הדברים האלה נחוצים וחיוניים, בלא ספק. אבל האם די בכך? האם יכולה אוכלוסיית הנשים, שכבר שנים כה רבות נתונה לאלימות קשה ולאפליה במגוון רב כל כך של תחומים, לחכות עד ששם למעלה, בהנהגה שרובה המכריע גברי, יבינו סוף סוף עד כמה מחריד המצב ויפעלו בנחישות לשינוי של אמת?

בהודו יצאו נשים לרחובות לאחר האונס באוטובוס. הסאה נגדשה. האם רק מעשה זוועה כזה מביא את הציבור להכיר בצורך במהפכה - כן, מהפכה - בתחום הזה?

בישראל פועלות הרבה מאוד אקטיוויסטיות למען הזכויות של נשים. יש גם ארגוני נשים לא מעטים, והם מפליאים לפעול, גם ביחד, ורושמים הישגים נאים. בעבר אף היה ניסיון להקים מעין משטרת נשים, שתבוא לעזרת נשים מותקפות (ביוזמת הקרימינולוגית הפמיניסטית ד"ר אראלה שדמי), אבל הוא לא יצא אל הפועל. ייתכן שהגיעה העת לעליית מדרגה: אינתיפאדה נשית, אם תרצו. וגם אם לא.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ