עודה בשאראת
עודה בשאראת
עודה בשאראת
עודה בשאראת

מתוך שלל המזימות המיוחסות לערבים בישראל, כמו התחמקות מתשלום מסים, השתלטות על אדמות מדינה ומלחמתם הדמוגרפית, רק במזימה אחת הם פישלו: ניצול הבחירות כדי להשתלט בשקט על מדינת היהודים. לו היה לערבים ראש קונספירטיבי כמו של משה פייגלין, הם היו מגיעים ל-97 אחוזי הצבעה, כך שגם לקלפיות בבתי הקברות היה משתרך תור מצביעים ארוך. מתברר, שכגיס חמישי הערבים הם כישלון גמור.

אך עד שאחינו בשטחים יצטרפו למאמץ, כשיסופחו סוף סוף אלינו, יש לרשום בצער, שהאוכלוסייה הערבית אינה מתנהגת כמו כת מחתרתית, וכל הסימנים מראים שהיא כמו כל יצור אנושי: פעם מדוכדכת, פעם מאוהבת, ולפעמים גם מסרבת לנצל את זכותה להצביע ולהשפיע.

מדור הזירה
צילום:

לכן ברצוני ללחוש ליצור האנושי הזה, שאם מתוך ייאוש או בשל עמדה פוליטית לא יצביע - שלא יצפה שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן יכריזו בגלל זה על יום אבל לאומי. ידידי המחרים, החיים הם סיפור של מאבק מתמשך, "מי שנולד נלכד", אומרים הערבים.

לידיעת ידידי הממורמר, המצב היה יכול להיות גרוע יותר. ואת השאלה מה תרמו חברי הכנסת הערבים, מוטב להחליף בשאלה מתבקשת יותר: איך היה המצב בלעדיהם? אם הדורות הקודמים לא היו מנצלים כל סדק בחומת האפליה, גם קורת גג היתה נשללת. אפילו בניית חדר היתה מאבק קיומי. רק בדרך של מאבק עיקש השיגו הערבים הישגים נאים.

רון גלריץ ובתיה קאלוש כותבים ב"כל אל-ערב", שייצוג הערבים בשירות המדינה עלה מ-5% ב-2003 ל-7.8% ב-2011. זאת אחת הדוגמאות שלהם להצדקת כותרת המאמר, "כנגד עמדת הייאוש". במאמר טמונה התיאוריה, שבמאבק תודעתי, משפטי, אזרחי, חברתי ופרלמנטרי אפשר להשיג הרבה. אין זבנג וגמרנו. מדובר ברצף של זבנגים, ובמאבק הזה נדרשים עיקשות ואורך רוח.

מצד אחר, הצבעה בקלפי אינה מתבצעת בתנאי מעבדה. אי אפשר לשקול את הסגולות של כל רשימה עד שמגיעים למינון המתאים. המבחר מצומצם, ואין "רשימה כבקשתך": גם ליברלית, גם שמאלנית, גם אשה בראש, ועוגת קרם אנטי-אסד לקינוח. למי שרוצה להשפיע מומלץ שיהיה פחות אנין טעם ויתרכז בעיקר.

יש כמה מפלגות שבסיס המצע שלהן הוא שלום ושוויון, אך אני אצביע לחד"ש. ראשית, בגלל דרך המאבק היהודי הערבי, בשמו המגונה "אחווה יהודית ערבית". העולם איננו ג'ונגל, ופטריוטיזם פירושו "העם שלי איננו הטוב בעמים, אך גם אין עם טוב ממנו"; שנית, בגלל המאבק האחראי, לא-הרפתקני, השומר על נפשם וחירותם של הצעירים המצטרפים למאבק. שלישית, האופטימיות שבה צבעה חד"ש את המאבק של האוכלוסייה הערבית. בעניין זה אומר העיתונאי המצרי אברהים עיסא, שבקרב מנהיגים פנאטים לא מצא אחד בעל חוש הומור. גם בימין המשיחי והמדיני אין חוש הומור. מי שעוסק בהפחדות, אין לו ראש לא לאופטימיות ולא לחוש הומור.

אם השפויים בחברה היהודית תולים תקוות בקול הערבי, זה מקור לאופטימיות - יהודים וערבים ביחד ישנו את המציאות. כי מה שטוב לערבים הוא בהכרח טוב ליהודים, ולהיפך. הרי אנחנו לא רוצים לחיות בג'ונגל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ