בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההוא שלא ירה

19תגובות

בשבוע הבא - הלא הוא שבוע הבחירות בישראל - יצוין במרחב הפוסט-סובייטי בכלל וברחבי רוסיה בפרט יום הולדתו ה 75 של ולדימיר ויסוצקי (1938-1980), משורר, זמר, שחקן תיאטרון וקולנוע, מדמויות המופת בהיסטוריה הרוסית במאה הקודמת.

גדולתו וייחודו של איש רוח זה, שההלוויה ההמונית המיתולוגית שלה זכה השתוותה בתולדות הספרות הרוסית רק להלוויותיהם של פושקין וטולסטוי, היו נעוצים בתפקיד החברתי-הציבורי העצום שנטל על עצמו בתנאי המשטר הטוטליטרי. בהעדרה של חברה פתוחה, שימש ויסוצקי כמעט לבדו כשופר לדעת הקהל המושתקת במדינה הסובייטית. בעודו חורש ללא לאות את שישית היבשת לאורכה ולרוחבה עם הופעותיו, שמשכו אליהן המוני אזרחים סובייטים, שר ויסוצקי בשיריו בביקורתיות נוקבת על שלל הנושאים שהיה זה מתפקידה של התקשורת החופשית, לו היתה קיימת בברית המועצות, לטפל בהם - החל מתופעות השחיתות בספורט הסובייטי והפערים הכלכליים בין עילית המפלגה הקומוניסטית להמוני העם, וכלה באנטישמיות הממלכתית והעממית, מדיניות החוץ הכוחנית של ברית המועצות והטיהורים האתניים בימי סטלין.

יש אפוא רגליים לסברה, שקולו הצרוד המפורסם של ויסוצקי, שלו האזינו בסתר, על פי עדויות אמינות, גם אנשי הדור הצעיר של המפלגה הקומוניסטית שהניעו את גלגלי הפרסטרויקה - כירסם מבפנים באושיות המשטר הסובייטי המאוחר והרים תרומה מהותית להפלתו.

אחד הנוקבים בשירי המחאה האזרחית של ויסוצקי היה השיר "ההוא שלא ירה". מעשה בחייל בצבא הסובייטי בעת מלחמת העולם השנייה, אשר נידון על ידי מפקדיו, במשפט שדה, להוצאה להורג ביריות, על לא עוול בכפו. ביצוע גזר הדין הוטל על חיילי המחלקה שעמם נלחם שכם אחד. רובם צייתו לפקודה וירו כל אחד את ירייתו - רובם, למעט אחד. בזכותו של "ההוא שלא ירה", שירייתו הבודדת עלולה היתה להיות הירייה הקטלנית, ניצל גיבור השיר ממוות ודאי.

קול המחאה הבודד נגד אי צדק, דיכוי ורמיסת כבוד האדם, אשר שקול, בעיני ויסוצקי, לסירובו של היחיד לקחת חלק בהוצאה להורג הקולקטיבית של חף מפשע - לעולם אפוא אינו חסר תוחלת ולעולם אינו חסר תועלת. לנוכח השתיקה הרועמת של הרוב האדיש ו/או המפוחד, נודעת חשיבות עצומה לעצם קיומו של קול זה, בעודו מפיח תקווה לשינוי.

אמנם, ישראל של נתניהו וליברמן איננה ברית המועצות של ברז'נייב ואנדרופוב. ואולם, אין ספק כי אותם אזרחי ישראל הציונים אשר עומדים להצביע בשבוע הבא למרצ משולים ל"הוא שלא ירה" מהשיר של ויסוצקי. שכן, כל יתר המפלגות הציוניות, מי בהתלהבות, מי בהססנות, ומי אפילו בייסורי מצפון, בוחרות לירות כל אחת את ירייתה שלה בחזון הציוני המקורי, שעיקריו - בניית לאום ארצי-תרבותי פתוח ולא לאום אתני-דתי מסתגר; אי-שליטה באישיותו הלאומית של עם אחר. מרצ, לעומתן, מסרבת לירות בחזון זה. אדרבה, היא נושאת אותו בגאון וביושר.

לשירו של ויסוצקי אין סוף טוב. הגיבור הראשי של השיר, אשר זכה לחנינה והחלים מפצעיו בבית החולים הצבאי, הוחזר אמנם לשמחתו להילחם במחלקתו - אך זאת רק כדי להתבשר, כי ההוא שלא ירה והציל את חייו נהרג בקרב על ידי צלף נאצי. עתיד דומה, יש להניח, צפוי לקולות מצביעי מרצ בבחירות הנוכחיות. קולות מתי מעט אלה יהיו, כנראה, חשובים כמתים למול, למשל, מקהלת חסידי הליברמניזם מבין יוצאי מולדתו של ולדימיר ויסוצקי, אשר יחסם לדמוקרטיה ולזכויות האדם היה מן הסתם גורם למשורר ההוא עוגמת נפש. ואולם, במהלך החורף הישראלי המתארך של שנות האלפיים, שיש בו יותר מקורטוב של החורף הרוסי, חשובה עצם ההישרדות של קול המחאה הצלול של הציונות האנטי-גזענית של מרצ - הקול היחיד והבודד אשר מפיח תקווה לשינוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו