בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יותר דמוקרטית - פחות יהודית

29תגובות

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בשנת 1992, כלל לראשונה את המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" ומילא תפקיד מרכזי ביצירת השיח על היחס בין שני המרכיבים הללו. בעוד יש החושבים כי שני המרכיבים יכולים להשלים זה את זה, הרי שאחרים מצביעים על כך שהגדרה של המדינה על בסיס לאומי, השונה מיסוד האזרחות, אינה עולה בקנה אחד עם התפישה המודרנית של דמוקרטיה.

נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר כתב אמנם בשנת 1988, כי "קיומה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי אינו שולל את אופיה הדמוקרטי, כפי שצרפתיותה של צרפת אינה שוללת את אופיה הדמוקרטי", אך אמירה זו מכילה בתוכה סתירה פנימית. שכן המקבילה ל"צרפתיותה" של "צרפת" היא קיומה של ישראל כמדינה ישראלית, ולא כ"מדינת העם היהודי". סתירה זו מעידה על מתח קשה הקיים כבר כיום.

ישראל שונה ממדינות דמוקרטיות שבהן יסוד האזרחות ויסוד הלאומיות חופפים, כמו צרפת. במדינות כאלה אדם הוא אזרח שווה זכויות בלי קשר למוצאו האתני, ולאומיותו היא אזרחותו השווה. אלא שישראל שונה גם ממדינות המכירות מבחינה חוקתית בקיומן של מספר קבוצות לאומיות, אך בנויות על שיתוף ושוויון ביניהן, כמו בלגיה וקנדה. מובן שבמדינות רבות יש צורות שונות של אפליית מיעוטים ודעות קדומות, אך בישראל אפליה זו עשויה למצוא הצדקה חוקתית בגין השניות שבחוקי היסוד.

אם, למשל, נבקש להשוות את ישראל לקנדה תהיה המקבילה קביעה חוקתית, שקנדה היא מדינת העם האנגלו-קנדי. קביעה כזאת מן הסתם לא היתה מתקבלת על ידי אזרחי קנדה הצרפתים, וקוויבק היתה מממשת את האיום ופורשת מקנדה. את ההצעה לעגן בחוק יסוד חדש את מעמדה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי יש להבין על רקע זה.

יואל גולובנסקי במאמרו "חוק יסוד: הצלת הזהות היהודית" ("הארץ", 13.1) טוען, בהסתמך על נייר עמדה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שהצורך נוצר בשל "חוסר איזון" בתשתית החוקתית הנוכחית, שהביאה לשחיקה בנכונות בית המשפט העליון להגן על אופיה היהודי של המדינה, באופן המדגיש את זכויות הפרט על חשבון זכות הרוב להגדרה עצמית. הוא מזכיר את נושא ההתיישבות היהודית (בתוך הקו הירוק) ושימור וכיבוד השפה העברית כשפת הלאום.

בין פסקי הדין בנושאים אלה, המוזכרים בנייר העמדה הזה, שחיבר ד"ר אביעד בקשי, נמצא פסק הדין שקבע, שלא ניתן לאסור על ערבים לרכוש קרקע ביישובים שהוקמו על קרקעות המדינה, ופסק הדין שחייב שילוט בערבית בערים מעורבות. אם אלה פסקי הדין המטרידים את גולובנסקי ובקשי, אפשר לראות בבירור מה מטרת הצעת חוק היסוד שלהם: הם מבקשים למנוע פסקי דין כאלה, בצורה שתעגן באופן חוקתי לא את הזכות של יהודים להגדרה עצמית, אלא את אפליית הערבים.

לא מוכרת לי מדינה דמוקרטית המעגנת באופן חוקתי קביעה, ולפיה נגישות לקרקעות תינתן רק לקבוצת הרוב. כמו כן, כל מי שביקר במדינות שבהן יש כמה קבוצות לאומיות, כמו קנדה ובלגיה, ראה ריבוי של שלטים דו-לשוניים, הרבה יותר מאלה הקיימים בישראל גם אחרי פסיקת בג"ץ. לא במודל הצרפתי ולא במודל של בלגיה או קנדה לא ניתן מבחינה חוקתית לשלול ממיעוטים נגישות לקרקעות המדינה, ואסור למדינה להקים יישובים רק לקבוצת הרוב.

פסיקות אלו של בג"ץ מתבקשות אפוא מעקרונות דמוקרטיים בסיסיים וגם מהכרזת העצמאות שבג"ץ מפרש את החוקים לאורה, וגם על פיה המדינה תעניק "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". מתן תוכן להגדרת המדינה כ"יהודית", שישלול פסיקות כאלו ושוויון זכויות מסוג זה, יאיין את הממד ה"דמוקרטי" הרעוע גם כך.

בהתחשב בבעייתיות הקיימת כבר כיום בהגדרה החוקתית של המדינה, וביוזמות האנטי-דמוקרטיות והמפלות הרבות (שחלקן כבר הפכו לחוק, וחלקן, כמו חוק התיקון לחוק האזרחות או "חוק הנכבה", לא נפסלו על ידי בג"ץ) - הדבר האחרון שישראל צריכה הוא חוק יסוד מיוחד בדבר היותה מדינת הלאום של העם היהודי. חוק כזה ירחיק אותה עוד יותר מהעיקרון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון אזרחי ושל שייכות המדינה לכל אזרחיה. מה שישראל צריכה הוא בדיוק ההיפך: חיזוק הדמוקרטיה, ולא חיזוק תפישה לאומנית של לאומיות, המדירה כחמישית מאזרחי המדינה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו