בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק לא ביבי

97תגובות

החוקה האמריקאית, שקבעה שכל בני האדם (או שמא הגברים) נולדו שווים, אמדה עבד שחור כשווה שלוש חמישיות משוויו של אדם לבן. הכוונה לא היתה להמעיט בערך העבד, אלא להגדיל את כוח אדוניו: בזכות מפתח בלתי אנושי זה לשקלול קיבלו מדינות הדרום ייצוג-יתר בבית הנבחרים.

במדינת ישראל אין עבדות, אבל התוצאה המעשית דומה, כי רק שלושה מחמישה בעלי זכות בחירה טורחים להגיע לקלפיות. האדישות היא הטובה בידידותיו של בנימין נתניהו. לפי הסקרים, פחות מרבע מהישראלים תומכים בו וקצת יותר מרבע יצביעו בעד הרשימה המשותפת שלו עם אביגדור ליברמן. ירידה תלולה זו לעומת בחירות 2009, שנתניהו יצא מהן שני אחרי ציפי לבני, היא הבעת אי אמון. הישראלים אינם מתפעלים מתפקודו של ראש הממשלה. רגילים אליו, אך לא סומכים עליו. הם יודעים שהוא מנוסה. הניסיון הזה - שלו ואתו - הוא בדיוק מה שמדאיג אותם. אגב, כשנתניהו אומר, בהתרסה כלפי ברק אובמה, שהישראלים לבדם יחליטו, מעניין אם בכוונתו לעלוב באזרחים אמריקאים למהדרין, כמו שלדון אדלסון וארתור פינקלשטיין.

אין מעלה גדולה בהעדר ניסיון, אבל ניסיון רע - רע עוד יותר. נתניהו מבטיח ארבע שנים נוספות באותו כיוון עקר, סרט המשך שכולו בהייה אטומה במסך ריק. החישוקים על רגליו - ליברמן, פייגלין, אלקין ובקרוב גם בנט - ימנעו ממנו לזוז, אפילו ירצה בכך, ואין כל ראיה לכך שהוא רוצה. טוב לו לשבת באפס מעשה. טוב אישית, אבל רע לאומית.

בזמן שנתניהו הולך ומתאבן, העולם והאזור מתרחקים אל הקוטב האחר. בהדרגה, בריבית דריבית, משתנה גם הדמוגרפיה - באמריקה, באירופה, בחגורה המוסלמית-הערבית-הפלסטינית, ובישראל. בעשור הבא תהיה אוכלוסיית ישראל, בערך, רבע חרדית ורבע ערבית.

הסיסמה הנואשת שנשמעה בימים האחרונים, תחי ממשלת האחדות, אמורה להציל את נתניהו מעצמו. אלא שהטובע הזה אינו רוצה לעלות לחסקה; ואם יושיט יד למציל, יגרור אותו למערבולת. פרטים אצל שאול מופז בקיוסק "קדימה".

לפני כחודשיים היה סיכוי לגבש כוח נגדי לנתניהו, עם שמעון פרס בראשו, שלי יחימוביץ' כמועמדת לאוצר ולראשות הקבינט החברתי-הכלכלי וציפי לבני כמועמדת לניווט מדיניות החוץ. מופז היה יכול להשתלב שם כמועמד לביטחון ויאיר לפיד - לחינוך. היוזמה התפוררה מפני שהשותפות האמיתיות בפוליטיקה הישראלית הן שתי המפלגות הוותיקות, העבודה והליכוד. שתיהן מתחרות זו בזו, אך מתאחדות כשמגיח איום חדש מהמרכז.

ב-2006 נתניהו, אז ראש סיעה בת 12 חברים, היה מוכן להעניק את ראשות הממשלה לעמיר פרץ, ובלבד שאהוד אולמרט וקדימה יורחקו מהשלטון. יחימוביץ' אינה בעלת ברית של לבני, למרות קירבתן הרעיונית, אלא יריבה מרה שלה, הרוצה לחזק את העבודה על חורבות קדימה/התנועה. מדינית, החיבור ביניהן נראה כשלם הגדול מסכום חלקיו. פוליטית, הן במשחק סכום אפס. מדינת ישראל מתנהלת בעולם בשנים האחרונות רק מכוח קשרי הדרגים המקצועיים, בעיקר בצבא ובקהילת המודיעין, עם מקביליהם בוושינגטון ובברלין, בקהיר ובעמאן. זה נסבל לתקופה קצרה בלבד, עד שייכון דרג פוליטי שישקם את האמון החיצוני בממשלת ישראל ויסיע את המדיניות למסלול המראה.

רשימה המתגאה בנכונותה לחבור אחרי הבחירות לנתניהו מעניקה שירות לאומי חשוב - היא מעודדת את מי שמאסו בנתניהו להצביע לרשימות המתנכרות לו. די בשבע השנים הרעות אתו. בחלום הזה כבר לא תופיע שום פרה שמנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו