קולו הדומם של סמיר עווד

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
גדעון לוי
גדעון לוי

הוא לא ישתתף מחרתיים בבחירות, לא רק בשל גילו הצעיר - עוד לא בן 16, ולא רק בשל לאומיותו - הוא פלסטיני. סמיר אחמד עווד לא ישתתף בבחירות (ולא ישתתף עוד בשום דבר אחר), כי הוא נהרג בשבוע שעבר בירי מטווח קצר בידי חיילי צה"ל, כדור בראשו, כדור בגבו וכדור בירכו. החיילים שהרגו אותו ישתתפו כמובן מחרתיים בבחירות - דמוקרטיה או לא דמוקרטיה. גם כל שכניו מהגבעות שמול ביתו, שגם הם מתגוררים מחוץ לשטחה הריבוני של המדינה, יצביעו מחרתיים. רובם יתנו קולותיהם לאלו שרוצים לגרש את משפחתו או להמשיך להתעלל בחייה. גם אביו השכול, אחמד, לא ישתתף בבחירות הללו, למרות שהוא גר בשכנות צמודה לישראלים ולמרות שהוא עובד שנים בישראל, בונה את בתיה ומשפץ את חווילותיה.

זהו הפיל האימתני שעומד דומם בחדרנו. זוהי המפלצת שלפתחנו, ואנחנו מליטים ממנה מבטינו, כאומרים: לא נסתכל עליה - היא לא קיימת. זוהי הולכת השולל הכי גדולה של הבחירות הללו, השקר החולני של הדמוקרטיה הישראלית, ששותפים לו כל הישראלים - הנבחרים ובוחריהם.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

בדמוקרטיה אמיתית הריגתו של הנער סמיר היתה הופכת לנושא במערכת הבחירות - ארבעה פלסטינים חפים מפשע נהרגו בשבוע שלפני הבחירות. איש לא נתן את דעתו עליהם, ספק אם בכלל שמעתם עליהם. עווד מי? שחקן כדורגל בליגת העל? לא קשה לנחש מה היה קורה אילו נהרגו בשבוע שלפני הבחירות ארבעה ישראלים בדרך דומה: מותם היה מטלטל את המערכת הפוליטית. אבל חיי הפלסטינים כאבק, ומותם לא ראוי אפילו לאזכור. גם עצם נוכחותם בחצר האחורית של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כמותו כאבק. איש לא שואל איך נמנעת ממשפחת עווד הזכות להשתתף בבחירות שישפיעו על גורל חייה, בעוד ששכניהם הצמודים בהתנחלויות שקמו על אדמותיהם, נהנים מכל הזכויות - שעליהן הם יכולים רק לחלום - משתתפים בבחירות הללו, בכל קודמותיהן ובאלו שיבואו אחריהן. איך, לעזאזל, ייקרא לזה דמוקרטיה; איך, לעזאזל, לא ייקרא לזה אפרטהייד; איך, לעזאזל, איש אפילו לא מדבר על כך.

סמיר נרצח בדם קר. אין דרך אחרת לתאר את הריגתו, תלמיד תיכון שלא סיכן איש. החיילים שהרגו אותו במנוסתו לעולם לא יועמדו לדין. ראיתי בשבוע שעבר את פניהם בסרטון וידיאו, שצולם כמה דקות אחרי שהרגו את סמיר, שניסה לטפס על גדר ההפרדה שחונקת את כפרו: חבורה של צעירים כל-ישראלים קשוחים במדים. עוד מעט ישתחררו מצה"ל וייצאו אל חייהם, מתגאים בשירותם הצבאי. הם הרי "הערכיים" שבינינו, "הנושאים בנטל", שדווקא עלה כנושא במערכת הבחירות - רק הבו לנו עוד שכמותם. מותר להניח ששנתם לא נודדת עליהם ולו לרגע, אחרי שקיפחו כך את חיי הנער והחריבו את משפחתו. גם שנתם של שאר הישראלים לא נודדת עליהם בשל מעשה ההרג הנפשע שנעשה בשמם. ולמה שתנדוד? הרי יש מי שדואג שלא להטרידם: בקול ישראל דיווחו כי "צה"ל מנע ניסיון חדירה לישראל".

סמיר היה צעיר בשנתיים-שלוש מהורגיו. דבר לא חיכה לו בחייו, בן למשפחה בת 17 נפשות, שאביה מפרנסה בעבודה קשה בישראל. גם באבלו הוא לובש חולצה של "אדם וחווה, החווה האקולוגית מודיעין". בערגה נזכר איך היה מרצה, בעברית הפועלים שלו, בפני תלמידים ישראלים, על החקלאות הפלסטינית. לרוצחי ילדו נשקף עתיד אחר לגמרי - לימודים, בילויים, קריירה והשתתפות בבחירות. רק כי הם יהודים, רק כי הם לא פלסטינים. הצביעו מחרתיים למי שתצביעו. אבל מי שחושב שגורל משפחת עווד לחיים משוללי זכויות יימשך כך לנצח - חי בשקר, השקר המתועב ביותר של מערכת הבחירות הזאת. סמיר היה הקול הדומם של מערכת הבחירות הזאת, שצריך היה להרעישה ולטלטלה.

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ