בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוח מדנים בהר

7תגובות

בכל שבת שנייה אני נוסעת בכביש המתפתל, המטפס מנצרת לנצרת עילית, לביקור הורים קשישים בשכונה שהשתכחה. רוב הזמן לבי שקט, אני יודעת שכשאבי חוזר עם שישיית מים מינרליים מהמינימרקט, השכן הערבי מהקומה מעל תמיד יזדרז לסחוב לו אותם. הוא גם יטפל בהפסקת החשמל בליל סערה.

גדלתי בנצרת עילית, עם ערבים. נהג אוטובוס ערבי, תלמידים ערבים בכיתתי, ושיכון שבו כמה משפחות שהצפיפות בנצרת חנקה אותן ועלו לעיר העילית, לשדרג את חייהן בדירת 65 מ"ר בבניין מתפורר. אלה היו ימיו של ראש העיר מנחם אריאב. כשקראתי את דברי ראש העיר היום, שמעון גפסו, "נצרת עילית היא עיר שנוסדה על מנת לייהד את הגליל, זה ייעודה בימים ההם וזה ייעודה בזמן הזה" ("הארץ", 17.1), התחלחלתי. האומנם חמישית מהתלמידים תושבי העיר, 1,900 במספר, אינם זכאים לבית ספר בעירם?

מאז 1956, שנת הקמתה, פני נצרת עילית השתנו, והם נראים כפני החברה, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינת המתח הרב-תרבותי. היום נצרת עילית היא עיר מעורבת. אלפי משפחות ערביות החיות בה מעשירות את המרקם החברתי, כפי שהעשירה העלייה הרוסית, שהפכה אותה לאחד המרכזים הגדולים של יוצאי חבר המדינות.

עוד כתבות בנושא

יש היום כמה ערי דו-קיום בישראל - חיפה, עכו, לוד, רמלה, וגם נצרת עילית. כל עיר ועיר מתמודדת עם שאלות הדו-קיום בדרכה, אחדות בהצלחה רבה, אחרות מתקשות. אבל הצהרה כה בוטה וקשת לב אינה זכורה לי מפי ראש עיר כלשהו. ראש עיר הוא מנהיג, המחויב בראש ובראשונה לרווחת תושביו, ולא עליו להגדיר יעדים לאומיים ולממש פטריוטיזם בדלני. גם עירי, תל אביב-יפו היא עיר רב-תרבותית, המתמודדת עם קשיי הדו-קיום עם תושביה הערבים ועם היותה מרכז למהגרי עבודה ולפליטים. ראשי העיר מעולם לא התכחשו לחובתם לספק חינוך ושירותי רווחה לכל, יהא מעמדם האזרחי אשר יהא.

בכל שבת שנייה אני מטפסת בכביש המתפתל מנצרת לנצרת עילית. מעל לכביש, שהוא גם קו התפר המחבר או מפריד בין הערים, מתנוסס דגל ישראל עצום בגודלו. הרוחות על ההר תמיד מכות בו בחוזקה, והדגל נפרש במלוא תפארתו, במעין התרסה של מאחז המבקש להכריז: אנחנו פה. בכל ביקור אני משתאה למראה הנוכחות הרבה של דגלים במרחב העירוני, כאילו כל יום הוא יום העצמאות, כאילו מתוך חשש שמא ברגע שיקופלו תאבד העיר את זהותה.

נצרת עילית היא עיר גדולה, יפה, חשובה, רב-תרבותית. ראש העיר מוכרח לאפשר את הדינמיקה הטבעית המתרחשת, לעודד אותה ולתמוך בה. בוודאי לא לעורר מדנים ולהבעיר את המצע הדליק שעירו מונחת עליו.

הכותבת היא אשת תקשורת
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו