בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריה תבוא עמם חשבון

69תגובות

בעשרה בפברואר ימלאו 30 שנים לרצח אמיל גרינצוויג. צעדנו אז כ-3,000 בני אדם בהפגנה של "שלום עכשיו", בדרישה ליישם את מסקנות ועדת כהן שחקרה את הטבח בסברה ושתילה. היה זה האירוע הפוליטי הטראומטי ביותר שחוויתי. בלב ירושלים, המוני אזרחים קיללו, ירקו ואף זרקו סיגריות בוערות על המפגינים. השנאה היוקדת כלפי המפגינים, חוסר הסובלנות והקיטוב החברתי הובילו אדם מוסת להטיל רימון על המפגינים ולרצוח אחד מהם. בסופו של אותו לילה מר ונמהר קיבצתי את חברי הסטודנטים והחלטנו להקים תנועה פוליטית לה קראנו "העשרה בפברואר". כעבור כמה חדשים הזמין אותי לובה אליאב להיות מספר 2 ברשימתו לכנסת.

המטרה שהציבה לעצמה "העשרה בפברואר" נבעה מניתוח פוסט-מורטם סוציולוגי-פוליטי של ההפגנה של "שלום עכשיו", שחשפה את בעייתו המרכזית של השמאל: חוסר יכולתו או חוסר נכונותו לשאת את שני הדגלים - דגל השלום והביטחון, ודגל הצדק החברתי. מעבר להשקפות מדיניות או תפישות ביטחוניות מנוגדות, ההפגנה שיקפה קיטוב חברתי חריף. נחשפנו ביתר שאת לפרדוקס הפוליטי בישראל: דווקא השכבות החלשות מצביעות לימין, ואילו מעמד הביניים נוטה למרכז ולשמאל. מושגי השמאל והימין, שהיתה להם משמעות מעמדית במולדתם האירופית, תורגמו בישראל בהתאמה ליוניות ונציות, וניטל מהם עוקצם החברתי.

ביקשנו אפוא לשוב ולחדד את התודעה הפוליטית, ולנסות לשנות את הקיבעון שזיהה את החלשים עם כיבוש השטחים. חזרנו והבהרנו כי החלשים מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם, שהרי מימון ההתנחלויות נעשה בראש ובראשונה על חשבונם. למשל, הנתון המדהים שישראל השקיעה בשטחים הכבושים יותר ממה שארצות הברית השקיעה ב"תוכנית מרשל", שנועדה לשקם את הריסות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. בהקשר הישראלי הייחודי דווקא התודעה קבעה את ההוויה: תודעת הקיפוח החברתי של החלשים, בעיקר המזרחים, באה לידי ביטוי בהצבעת מחאה נגד הממסד של תנועת העבודה, שהיתה לו הגמוניה פוליטית בעת קליטתם. המחאה החברתית (של אז) תורגמה על ידי מנהיג הליכוד מנחם בגין, להצבעה בעד "הרבה אלוני מורה".

"העשרה בפברואר" דרשה לנתק את חבל הטבור שבין החלשים לכיבוש. בניגוד לעמדת "שלום עכשיו", שסירבה להפוך את אמיל גרינצוויג למרטיר פוליטי, אנחנו דרשנו לדבר דיבור פוליטי ישיר, יעיל, כמו הימין. סברנו כי תודעה פוליטית איננה מתחשלת רק בסימפוזיונים אלא גם ובעיקר, ברחוב ובכיכר באמצעות מרטירים ומיתוסים, ובעזרת סיסמאות ורגשות. שיכנענו אחדים מאנשי "שלום עכשיו" לדבר גם דיבור חברתי, ובה בעת שיכנענו אחדים מהפעילים החברתיים בעירות הפיתוח ובשכונות, לדבר גם דיבור מדיני. יצרנו את הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". שמחתי כאשר מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין אימצה את הסיסמה, שטבועים בה שני הדגלים.

הכישלון המסתמן כעת של המאמצים להפיל את ממשלת נתניהו, מקורו ביותר מסיבה אחת. זה קורה, בין היתר, משום שלא הוקם מערך כוחות אופוזיציוני שיישא את שני הדגלים. לטענה כי לגוש כזה לא היה סיכוי מלכתחילה בשל סיבות אישיות ורעיוניות, אשיב בשתי רמות: ברמה ההיסטורית, תקדים לכך נמצא בהצלחתו של אריק שרון להקים את הליכוד בשנת 1973. ברמה הפוליטית, העכשווית, ניתן היה להקים במאמצים מוגברים חלופה פוליטית, שעם כל הבדלי ההשקפות של חבריה, היתה מתאחדת תחת שני דגלים עקרוניים: האחד, מדינה יהודית ודמוקרטית, והשני, צדק חברתי. חלופה שכזאת גם היתה חושפת את שני דגליה של ממשלת הימין: האחד, הסולל (תרתי משמע) את הדרכים למדינת אפרטהייד, והשני, הנושא על נס את הטייקונים.

יוזמה אופוזיציונית שכזאת היתה מעוררת מתרדמתם את המצביעים המתלבטים. מערכת הבחירות היתה מתלהטת ומשתנה מן הקצה אל הקצה: שני מחנות ברורים, מקוטבים, היו דנים באופציה של שתי מדינות מול האופציה של מדינה דו-לאומית. השיח המרכזי היה נחשף סוף סוף כפי שראוי שייחשף, וניתן היה לחוש באוויר כי הבחירות אינן מונחות בכיסו של איש. אך התקוה נגוזה עוד בטרם הוטל הפתק הראשון לקלפי.

הממשלה שתיבחר תמשיך לשאת ברמה את שני דגליה השחורים: דגל הקיטוב החברתי - קיטוב שילך ויחריף - ודגל האפרטהייד, שילך ויעמיק. קיצה של המדינה הציונית לא יחול ביום דרמטי אחד. בניגוד לתחזיתו של ישעיהו ליבוביץ' לא תתחולל פה מלחמת אזרחים. האפרטהייד והמצוקה ינגסו עוד דונם ועוד עז, ועוד כביש שלפלסטינים אסור לנסוע בו. באחריות מסוימת להנפת שני הדגלים האלה נושאים שלי יחימוביץ', ציפי לבני ויאיר לפיד, שלא השכילו להבין את גודל השעה. יום אחד ההיסטוריה תבוא עמם חשבון.

ספריו של פרופ' אוחנה, "Israel and its Mediterranean Identity" ו"and Zionism Modernism", ראו אור באחרונה בהוצאת Palgrave-Macmillan



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו