בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על שפת המצוק

28תגובות

ההיסטוריון הבריטי הנודע והשנוי במחלוקת אי-ג'יי-פי טיילור עורר עליו בשעתו כעס רב, כאשר בספריו "מדוע פרצה המלחמה? שורשיה של מלחמת העולם השנייה" ו"מהלך ההיסטוריה הגרמנית" נתן ביטוי לתזה האומרת, כי היטלר והמשטר הנאצי לא עלו לשלטון בגרמניה כתוצאה משיבוש היסטורי שניתן היה למנוע אותו, או כתוצאה מהשתלטות לא צפויה של קומץ מטורפים על אומה שלמה - אלא היה זה סופו של מסע שבו השתתף העם כולו, ושניתן לדמותו למסע של נהר המגיע אל הים.

תזה זו נכונה באופן אוניוורסלי, ולא רק לגבי גרמניה. עמים ותרבויות נעים מכוח הגרוויטציה של הדחפים הראשוניים, רעיונות היסוד, המוסדות ודפוסי הפעולה שעמם הם יוצאים לדרכם ההיסטורית. משך התנועה ואורך המסע שלהם תלויים בעוצמת הדחפים הראשוניים, אך עוד יותר מכך בעוצמת המכשולים המצטברים בדרכם. האירוניה ההיסטורית היא תמיד בכך שהמכשולים, מספרם ועוצמתם אינם מקריים כלל, אלא הם עצמם תוצאה של הגירויים והאיומים שהתנועה של העמים יוצרת.

גם ההיסטוריה הישראלית, כהמשך של ההיסטוריה הציונית, נראית במבט לאחור כמהלך עקבי למדי, המגיע למיצויו בעצם הימים האלה. ישראל עומדת היום על שפת מצוק מדיני וכלכלי, כנראה גם על שפת שבר תרבותי כולל, והיא לא תעצור קודם שתתגלגל במדרון. ישראל נעה מכוח האינרציה של רעיונות וקיבעונות אידיאולוגיים, שחלקם מורשת של היהדות ההיסטורית שהיתה אנטי-ממלכתית וגלותית במהותה, וחלקם מורשת של המהפכה הציונית הטרום-ממלכתית, שהביאה בלי ספק להקמת מדינת ישראל - אך כשלעצמה אינה יכולה לשמש מדריך נאמן לקיומה של המדינה. כללי המשחק של מדינה ודפוסי הפעולה הלגיטימיים שלה אינם תואמים את הכללים והדפוסים שעל פיהם פעלה הציונות.

רוב האנשים - גם בימין הקיצוני וגם בעולם החרדי - כיוון שאינם נעדרי בינה מזהים את הסתירות שבין דרישות הקיום הממלכתי בעולם המודרני והבינלאומי לבין האופן שבו ישראל מתנהלת הן במערכות הפנים והן במערכות החוץ שלה; אבל הם אינם יכולים להשתחרר מחרצובותיהם האידיאולוגיות ומדפוסי הפעולה שהורגלו אליהם, אם משום אין מתחת לרגליהם תשתית רעיונית חלופית ואם משום שהם נוטים להמר על התערבות אלוהי ישראל או על עליונות הגזע היהודי.

הסוציולוגית אווה אילוז, בכמה מאמרים שפירסמה ב"הארץ" לא מכבר, הציגה הבחנה קולעת של תכונה יסודית המבדילה בין השמאל לימין באשר הם: השמאל הוא אוניוורסליסטי בתפישתו ובגישתו ואילו הימין הוא פרטיקולריסטי. אכן, כל התרבויות השבטיות ההיסטוריות נטו לפרטיקולריזם וכמותן גם התרבויות הלאומיות בעת החדשה. כולן שילמו מחיר יקר על התעקשותן לצמצם את מידות האנושות בהתאם למידות השבט. העם היהודי יותר מכולן. כי האמת הפשוטה היא שהגישה הפרטיקולריסטית, בעולם המורכב מפרטיקולרים רבים, היא חסרת סיכוי מלכתחילה, כיוון שאין היא יכולה לבסס הצדקה למעשיה (הצדקה צריכה תמיד בסיס אוניוורסלי) ואין היא יכולה לגייס קואליציה שתשתווה בכוחה לקואליציה הנשענת על בסיס אוניוורסלי (שתי מלחמות העולם במאה העשרים הוכיחו עניין זה באופן מוחץ).

על שקיעת השמאל ועליית הימין בישראל היום מעירים פרשנים, משני עברי המתרס, כי מעולם לא היה אצלנו - לא בפרק הציוני של תקופת היישוב ולא בפרק הישראלי - שמאל "אמיתי" (להוציא קבוצות שוליים קטנות) - לא בתחום הכלכלי ולא בתחום ההתיישבותי-הטריטוריאלי. השמאל במדינת ישראל וביישוב המנדטורי נתן תמיד עדיפות לערכים הלאומיים על פני הערכים הסוציאליסטיים. אבל הרי זה היה המצב לגבי כל התנועות הסוציאליסטיות באירופה במאה העשרים. ואולי הגיעה השעה לתקן את מושגינו על מהות הסוציאליזם ההיסטורי ומשמעותו, בארץ ובעולם. מכל מקום, כפי שלמדנו בשנים האחרונות, "שמאל" ו"סוציאליזם" אינם מושגים חופפים, גם אם קיימת זיקה ברורה ביניהם.

מעל לכל ובראשית כל עומד ההבדל הבסיסי בין הפרטיקולריזם כתכונת יסוד של הימין לאוניוורסליזם כתכונת יסוד של השמאל, שהוא, במקרה שלנו ובמצב שלנו היום, גם ההבדל בין הסכנה של הידרדרות קשה לבין הסיכוי להיחלץ מן המצר. לא במקרה סיפור ההצלחה הציוני, ואף סיפורה של ישראל בעשרים-שלושים שנותיה הראשונות, כרוך בסיפור הדומיננטיות של השמאל. לבד מיכולת הגיוס שהוכיח השמאל בשעתו בקרב היישוב, עד כדי יצירת "חברה מגויסת" לעילא בשירות הציונות, סיפק השמאל לציונות ולישראל גם מעטפת הצדקה כלפי העולם החיצון, בזכות יכולתו לדבר בשם ערכים אוניוורסליים וליצור רושם שהוא מכבד ערכים אלה.

יכולת זאת אינה מצויה ברשות הימין, מעצם מהותו, ובנתונים הדמוגרפיים המיוחדים של החברה הישראלית היום, הימין כלל אינו מסוגל לעצור את תהליכי ההקצנה הגוברים בתוכו ומסביבו. הסכנה הגדולה האורבת לישראל בטווח הקרוב היא לא רק בידודה המוחלט מהקהילה הבינלאומית, שמפניה מזהירים רוב הפרשנים בארץ ובעולם, כי אם הסכנה הפנימית - שמשמעותה אולי חמורה עוד יותר - של היווצרות קרע בין הממסד השלטוני, בכל גילוייו, לבין האליטה האינטלקטואלית בחברה הישראלית, אליטה שמעצם מהותה היא בעלת אוריינטציה אוניוורסליסטית. אם יתרחב הקרע הזה ויגיע לכלל ניכור גמור ואף לנתק בין שתי המערכות - זו האינטלקטואלית וזו ההמונית והממסדית - יהיה זה סימן מובהק לשקיעתה הוודאית של ישראל. לא בשקיעת השמאל אנו צופים כאן, כי אם בשקיעת הספינה הישראלית כולה, על ספניה, מלחיה ונוסעיה, ימין ושמאל.

צריך לומר: אחריותו של השמאל הישראלי למסע של הספינה ולשברונה הצפוי גדולה מאחריותו של הימין. התשתית האוניוורסלית של ישראל כורסמה והושחתה בימי שלטונו הממושך של השמאל. המהלכים השליליים, המכריעים והגורליים, שהתוו את דרכה של ישראל, בוצעו כולם על ידי השמאל: א. הימנעות מאימוץ חוקה; ב. הימנעות מהפרדת הדת מן המדינה; ג. הנחת התשתית להתנחלות בשטחים הכבושים לאחר מלחמת ששת הימים, תוך כדי הפרה בוטה של עקרונות המשפט הבינלאומי; ד. הסרת הרסן מעל מנהלי המוסדות והמפעלים הכלכליים הציבוריים ("לא תחסום שור בדישו", כמאמר לוי אשכול) ויצירת תמריצים להתפתחות משטר חברתי-כלכלי שהכינוי הראוי לו הוא אכן "קפיטליזם חזירי".

כל זה התאפשר לא רק בשל תהליכי סיאוב והשחתה הפוגעים בכל מערכת שלטונית לאורך זמן. סיבת הסיבות - בפרפראזה של דברי ההיסטוריון היווני הקדום תוקידידס על הסיבה העמוקה למלחמת פלופונס בין ספרטה וערי המדינה היווניות האחרות לבין אתונה - היתה פחד: במקרה שלנו, הרי זה הפחד להשתחרר מכבלי היהדות ההיסטורית ואף מכבלי הציונות ולקבל עלינו את מלוא האחריות ומלוא החובות הכרוכות במעבר המהפכני לקיום ממלכתי ריבוני.

פרופ' עילם הוא היסטוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו