בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לבדר, לדבר, לשלול, למשול

9תגובות

יש גוש חוסם: שם משפחתו “הטלוויזיה” ושמו הפרטי “ערוץ 2”. שלושה אנשי טלוויזיה עומדים בראש שלוש הסיעות הגדולות ביותר, הכוללות ביחד 65 חברי כנסת. לא רק יאיר לפיד ושלי יחימוביץ’, שהתחילו בעיתונות המודפסת אך קפצו לפוליטיקה מהערוץ השני, הגיעו למעמדם הפוליטי בזכות הטלוויזיה, מאותו תחום תקשורתי המאדיר את הצורה על פני התוכן. קדם להם בכך בנימין נתניהו, שהתבלט על פני שליחים אחרים של ישראל בגולה בעקבות נאומיו המשודרים באו”ם - אבא אבן של דור הטלוויזיה, ומה עוד עם מותג מבצעי־משפחתי. כך, בשובו מניו יורק, כבש בסערה את צמרת רשימת הליכוד לכנסת. בשלב הבא ניצל את פרישת הדור הקודם - יצחק שמיר ומשה ארנס - לניצחון במאבק על הנהגת המפלגה, אך לראשות הממשלה הגיע בזכות מופע טלוויזיוני נוסף, העימות המשודר עם שמעון פרס.

נתניהו היה אישיות טלוויזיונית במונחי שנות ה–80 וה–90, המקביל הפוליטי של דן שילון ודודו טופז. לכן היה גם שותף לטשטוש הגבולות בטלוויזיה של אז, בין בידור לבין עיתונות ובין מארחים מהתקשורת למתארחים מהסוג הציבורי - שרים, חברי כנסת, אנשי צבא בדרכם לפוליטיקה ‏(הרמטכ”ל אהוד ברק‏).

השלב ההגיוני הבא, שבעיצומו נמצאת ישראל עכשיו, הוא מעבר המנחים והשדרים לצד השני של העדשה, כאילו טרומן ברבנק, גיבור “המופע של טרומן”, שתפקידו מבלי דעת לשעשע את הצופים בו, הופך לנשיא הארי טרומן, שחייהם בידיו. אין דומה המיומנות שבהצגת שאלות קשות לאחריות שבמתן תשובות גורליות, ולא כל מי שמיטיב לשלול יודע גם למשול. היעד המוגדר במישדר טלוויזיה, ההישג הנדרש, הוא לבדר, לרתק, לרגש, להאדיר את נקודות הצפייה בשירות תעריפי הפרסום והכנסות הערוץ ושדריו. מה לזה ולאמת המידה היחידה של הנבחרים בעיני הבוחרים: הביצוע.

זה מבחן אכזרי, כי מי שממיר את השלט־רחוק בהתקרבות לשלטון מוכר את נשמתו להמון הפכפך וקצר רוח. רוב בוחריו של לפיד מגדירים עצמם על דרך השלילה; ההצלחה הראשונית של נבחרים כמותו היא בהסבתה של שלילת הזולת לחיוב עצמם. ההבלחה מאיימת להיות חד־פעמית, יגאל־ידינית, ציפי־לבנית, כמו הצלחת סופר של ספר אחד. המשוכה הגבוהה מגיעה בפעם השנייה. נתניהו תמיד מאבד תמיכה בפעם השנייה, והיו לו עד כה לפחות שתיים כאלה.

החיים בישראל אמנם לא נבראו עם הטלוויזיה - עוד לפני קום המדינה היו שעשו והיו שדיברו, ויותר מכל הצליחו אלה שדיברו בשם אלה שעשו. היו פועלים, והיו עסקני פועלים שניקבו כרטיס ברשימת סוללי הכבישים או מייבשי הביצות ואיפסנו את הטורייה לטובת הרמקול. אחר כך היו פוליטיקאים שהזיהוי שלהם עם עשייה, מוטב ביטחונית ‏(דוד בן גוריון‏), העניק להם יתרון על עמיתיהם שזוהו עם דיבור מהסוג הדיפלומטי ‏(משה שרת‏).

לאחר הפילוח הצבאי/אזרחי באו חתכים נוספים - צה”ל ‏(יצחק רבין‏) מול משרד הביטחון ‏(שמעון פרס‏), קרביים מול ג’ובניקים. אבל כולם, כך או אחרת, התרגלו להיות אנשי מעשה, שהשתעממו, וחוץ מאריאל שרון גם פרשו מהממשלה והכנסת, כשהתברר להם אופיין חסר התכלית כמועדוני ויכוחים. זה מה שקרה לאהרן יריב, למאיר עמית, למאיר זורע. אולי לעיתונאים העומדים להציף את הכנסת זה לא יקרה, כי דיבור הוא להם עשייה. מאז בוא הטלוויזיה, ב–1968, לא ניצחה ישראל בשום מלחמה. בגללה או בזכותה, האמון העממי בתבונת המנהיגים ובצידקת החלטותיהם ליזום מלחמה, או לא לעשות ככל הנדרש כדי למנוע אותן, אבד לבלי שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו