בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מוחמד עלי ליאיר לפיד

191תגובות

יאיר לפיד מעריץ את מוחמד עלי. בראיון טלוויזיה עם עופר שלח, עכשיו מספר 6 ברשימתו, ששודר לפני כשנה הגדיר לפיד את עלי כגיבור התרבות שלו. בעיתון כתב פעם, שעלי הוא "האייקון של הדפוקים, של המסכנים, של אלה שאפילו אמא שלהם התייאשה מהם". אמו של לפיד מעולם לא התייאשה מבנה, דפוק הוא לא היה, אבל יפה שעלי הוא גיבורו. המתאגרף החובב, זה ששריריו מבצבצים מתחת לטי-שירט, מגבת זרוקה ברישול אופנתי על כתפו, מעריץ את גדול הספורטאים בכל הזמנים. ההערצה הזאת חלולה בדיוק כמו הסיסמאות של לפיד על השוויון בנטל, מעמד הביניים וירושלים המאוחדת לנצח.

את מקורות התשוקה של גבר לנפח את שריריו, להכות באגרופיו ביריבו ולהפילו לקרשים אפשר למצוא בתחום הנפש. לא לי לדון בהם. אבל הבחירה בעלי כגיבור תרבות מחייבת את לפיד: האומנם גזען ה"זועביז" שלנו רשאי בכלל להעריץ את עלי, מתאסלם, סרבן גיוס ולוחם חסר פשרות שעמד מול גזענות של מעצמה? מה בדיוק לפיד מעריץ בו? כנראה רק את ניצחונותיו על סוני ליסטון ופלויד פטרסון.

מותר להניח, שהמעריץ קרא את הביוגרפיה שכתב עורך "ניו יורקר", דייוויד רמניק, על מושא הערצתו. רמניק, שפירסם באחרונה דיוקן מרשים על נפתלי בנט, הגדיר את עלי בספרו "מלך העולם" גיבור אמריקאי. רמניק עשה כן לאו דווקא בגלל קרבות האגרוף שבהם ניצח. אמריקה כיום נושאת את עלי על כתפיה, אבל לא תמיד זה היה כך - לידיעת הבוקסר המקומי. לתהילתו (לפני נידויו) זכה עלי בזכות מאבקיו הציבוריים, שהיו אמיצים עוד יותר מקרבות האגרוף שלו.

מי שזכה במדליית זהב באולימפיאדת רומא בגיל 18 ונהפך לאלוף העולם כשהיה בן 22 הלך בעקבות גיבורו השחור מלקולם אקס, שינה את שמו (מקסיוס קליי), התאסלם, והצטרף ל"אומת האיסלאם", הארגון הקיצוני ביותר שנלחם בקיפוח השחורים.

עלי היה בפסגת העולם, מגה-סלב ומיליונר, והוא המיר את הכל במאבק. הוא החזיק בתוארו עד שנת 1967, השנה שבה סירב להתגייס לצבא ארה"ב ולהשתתף במלחמתה הנפשעת בווייטנאם. אמריקה הכריזה מלחמה על גיבורה; עלי שילם מחיר כבד על סרבנותו. תאריו נשללו ממנו וכך גם רשיון האגרוף שלו, והוא נידון לחמש שנות מאסר - שבסופו של דבר לא ריצה, לאחר מאבק שהסתיים בזיכויו בבית המשפט העליון.

אבל עלי לא נרתע: הוא המשיך במאבקו למען השחורים באמריקה. נדרשו שנים עד שהבוגד ועוכר אמריקה הזה שב והיה לגיבורה: ב‑2005 זכה במדליית החירות הנשיאותית. אולי סלל מאבקו גם את דרכו של נשיא שחור לבית הלבן.

כשלפיד אומר שהוא מעריץ את עלי, עליו לזכור את כל זאת. אי אפשר להעריץ רק את הבוקסים ואת הנוק-אאוטים, מצוינים כל שהיו. זו הערצת פתאים. עלי נהפך לדמות מופת מפני שהיה סרבן גיוס אמיץ, בדיוק כזה שהנושא-בנטל לפיד היה בוודאי מזדעזע ממנו. עלי הצטרף לאותה דת שעליה לפיד כה מתנשא עכשיו. עלי לא פעל למען "מעמד הביניים"; הוא נאבק למען הנדכאים ביותר. הוא הוכיח, שהגיבורים האמיתיים הם אלה שמוכנים לשלם על ערכיהם. הם לעולם אינם משתייכים לזרם המרכזי המתחנף לכולם.

ולפיד? מה הוא לומד מגיבורו? שנוק-אאוט (בבחירות) הוא המטרה? שגיוס חרדים הוא הבעיה? שגיוס לצבא הכיבוש הוא ערך? שחצי ירושלים תישאר כבושה לנצח? ששרים בלי תיק הם הנושא שעליו עולים על בריקדות? האם עוד ילמד לפיד משהו מגיבורו? ספק.

המרחק בין עלי ללפיד הוא כמרחק בין דמות מופת אמיצה, שאינה מהססת לשלם מחיר על מאבקה, ובין הלא-כלום. לפיד מעריץ את עלי? אולי כבר שמע עלי החולה את שמעו של מעריצו הזוכה עכשיו לתהילה; הוא בוודאי מגחך.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו