בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלפיד'ז

83תגובות

יד המקרה היא, מן הסתם, שביום שישי שעבר התפרסמו באותו העמוד של "הארץ" שתי כתבות על אודות המנצח הגדול של הבחירות האחרונות: האחת דיווחה על התנערותו הפומבית של יאיר לפיד מן האפשרות לשתף פעולה - לצורך החלפת ראש הממשלה - עם נציגי המיעוט הערבי-הפלסטיני בכנסת, שאותם הוא כינה "זועביז"; האחרת הדגישה כי מפלגתו של לפיד "חוגגת את היהדות", וכי ראש המפלגה עצמו מקורב מאוד לחוגים של התחדשות יהודית.

אין ספק שבעיני רבים מאזרחי ישראל היהודים אמירתו של לפיד, המאשררת את הרחקת שליחיו של ציבור האזרחים הערבים ממוקדי קבלת ההחלטות הגורליות למדינה היהודית, אכן נתפשת כ"חגיגת היהדות". וכי תיתכן אמירה "יהודית" יותר מאשר זו הקובעת כי על הרוב היהודי במדינה היהודית לשמור לעצמו את הזכות המהותית למימוש הריבונות השלטונית?

אלא שהנטייה, הרווחת כיום בישראל, לראות בהדרה של המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני מהגוף הריבוני של המדינה ביטוי למחויבות היהודית, עומדת בניגוד גמור למשמעות ההיסטורית העמוקה של מורשת העבר הקולקטיבי הייחודי של היהודים כקבוצה אתנית-לאומית, שבמשך רוב שנות קיומה חיה כמיעוט "אחר" בתוך חברות שהיוו את הרוב.

על יסוד חוויית מיעוט זו התפתחו בהגות הלאומית היהודית לדורותיה תפישות פוליטיות ששללו בתוקף שעבוד לאומי והדרת מיעוטים. מעניין כי לעתים דווקא אותם גדולי רוח יהודים, שנודעו במחויבות "שבטית" עמוקה לעמם, ניחנו במודעות העצמית הגבוהה כבני מיעוט לאומי נרדף, וכן ביכולת יוצאת מגדר הרגיל לתרגם את תחושות הקיפוח והדיכוי של קבוצתם להתנגדות העקרונית לקיפוח ולדיכוי של "האחר" באשר הוא.

כך למשל, ההוגה היהודי המזוהה אולי יותר מכל איש דת אחר בהיסטוריה היהודית בתפוצות עם התפישה שהשעבוד היהודי לאומות העולם הוא מצב בלתי נורמלי, היה ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הלא הוא מהר"ל מפראג (1520- 1609). "אין ראוי לפי סדר המציאות", קבע בחיבורו הנודע "נצח ישראל" בסוף המאה ה-16, "שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר". ואולם, קביעה זו היתה מעוגנת אצלו בשלילה העקרונית של שעבוד עם לעם, או כדבריו: "לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה" ("נצח ישראל", פרק א', עמ' י').

זאב ז'בוטינסקי היה, ללא ספק, יהודי לאומי בכל רמ"ח איבריו, אשר הביט על העולם סביבו בגלוי ובלא התנצלות דרך הפריזמה של זהותו הלאומית היהודית. ואולם אחד המרכיבים המהותיים בזהותו הלאומית היהודית היה זיכרון העבר שלו כלוחם למען זכויות המיעוט הלאומי היהודי ברוסיה הצארית. מתוך זיקה מתמשכת וגלויה לזיכרון של עבר יהודי זה העלה ז'בוטינסקי את עניין זכויות המיעוט הלאומי באשר הוא לדרגת עיקרון פוליטי מקודש. לתפישתו, במדינה שבה יושבות כמה קבוצות לאומיות, "שוויון רב-לאומי היה אמור לחול בקפדנות על כל הגזעים ברחבי המדינה, כגדולים כקטנים, בין שהיוו 90% מכלל האוכלוסייה ובין שהיוו קומץ מפוזר בתוכה" ("ארץ-ישראל הדו-לאומית", 1930).

מכאן סבר אפוא, כי על המדינה היהודית העתידית, שבה יישבו תמיד שני לאומים, "להיות בנויה, מבחינת הזיקה המשפטית, כמדינה 'דו-לאומית'" ("על ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'", 1926).

קשה להשתחרר מן הרושם שכיום מי שממשיכים בישראל, במובן העמוק, את מה שאפשר להגדיר כמורשת הלאוּמיעוט היהודית הם ה"זועביז" - חברי הכנסת הערבים, אשר אגב הכרה ב"הגדרה העצמית של הקולקטיב היהודי" (כדברי ח"כ חנין זועבי "הקיצונית" בראיון למוסף הארץ), נאבקים נגד השעבוד הלאומי של בני עמם בגדה המערבית וברצועת עזה, ובעד הזכויות הקולקטיביות של המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני בישראל. לעומת זאת, ה"לפידז", הקוראים להמשך ההדרה של המפלגות הערביות, מתנערים ממורשת יהודית עמוקה זו, ו"חגיגת היהדות" שלהם היא לא יותר מאתנוצנטריות צרה ורדודה.

יש לקוות שביום מן הימים - מי ייתן וזה יקרה לקראת הבחירות הבאות - יופיעו בזירה הפוליטית הישראלית יותר "זועביז" ו"טיביז" יהודים. "לאומנים" יהודים מסוג ישן-חדש, אשר מתוך מחויבות גלויה ועמוקה לערכי העבר היהודי יקדמו פה שיח (רב-)לאומי שוויוני, ברוח מהר"ל מפראג וז'בוטינסקי מאודסה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו