בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממש כמוני, ממש

תגובות

ההצבעה לדעם מבהירה לא רק ל-3,300 בוחריה, אלא לבוחרי השמאל הרדיקלי המצטמק כולו, משהו על הבועה שבתוכה יתפוגגו, הודות לצמצום הפעילות ל"רשתות החברתיות". דעם אמנם קיימה חוגי בית, אך עיקר פעילותה היתה הפגנת פייסבוק: "יש בעד מי להצביע". הקמפיין שיכנע שמדובר באלפים רבים. נניח לאחוז החסימה. מבחינת הארגון, הבחירות היו "העלאת התודעה". והתודעה היתה בעיקרה הכריזמה של אסמה אגבריה זחאלקה, שהמליצה לנו, כערבייה, לשכוח שאנחנו יהודים וערבים, לזכור שאנחנו פרולטרים.

בפייסבוק אין סיכוי לוויכוח - למשל, בין חד"ש לדעם - אם אזרחי ישראל יכולים באמת לשכוח שהם יהודים ו/או ערבים, בדרך לשוויון. פייסבוק הוא "זרימת דימויים עם כתוביות", הנהפכת לאולם מראות פטישיסטי: "אני יודע שזה איננו העולם, ובכל זאת אני מאמין שזה 'כל העולם'". כאן מככבת אהבה עצמית, שאפילו בתעמולת דעם היתה מוטיב מרכזי ("הצבעה מצפונית").

כמו לכל תופעה נרקיסיסטית, גם לזאת יש היפוך אגרסיבי. הנה שתי דוגמאות סתמיות לפעילות "פוליטית" נפוצה בפייסבוק, בלי קשר לדעם: בחור מבריק אחד כשל וכתב, שחנין זועבי היא "ערבייה ישראלית" לגיטימית, לא "פלסטינית"; ל"פלסטינית אין מקום בכנסת". הגינוי בא במהירות, כולל תצלום של הציטוט, שמא יימחק. שורת המגנים, דווקא עדינה ומתוחכמת, לא ידעה, שהקביעה שיקפה הבחנה לשונית מקובלת. אפילו עזמי בשארה השתמש בה בעבר.

דוגמה מובהקת יותר ל"מאבק פוליטי" נוסח הרשת: יגאל שתיים, ממקימי "מרק לוינסקי", הכחיש בעבר את הטענות ולפיהן ילדי תימן נחטפו, וגם הפגין כנראה זלזול בכאב המזרחי. החומר נגדו נצבר בחריצות של קג"ב, ומיד כשהודיע שבכוונתו לרוץ ברשימת מרצ לעיריית תל אביב, החל משפט שדה - הרגיסטר הכי פוליטי בפייסבוק. במשפט לא נדון עניין ילדי תימן, גם לא הסתירה השמאלית בין סובלנות כלפי הכאב הפלסטיני לבין הכחשת הסבל המזרחי. הדיון, במהירות המקובלת, היה הוקעת "גזענותו" של שתיים, "גזענותם" של המפקפקים ב"גזענותו", ואפילו פעילי "מרק לוינסקי" הוקעו כ"גזענים".

בהליך מהיר נשללה מהמוקעים תעודת הכשר שנשאו, כי בפעילות ההוקעה, ההופכת למרכז - ולא לבילוי, אחרי פעילות פוליטית בעולם - "אנחנו" נשארים גרעין זעיר, מפחיד, ובאמת חלשלוש ומפוחד. ההוקעה היא חלק מתענוג אימפוטנטי, ההופך את הכתבן לכל יכול. בכל התקבצות כזאת יש תמיד הייררכיית כוח, בניגוד לדימוי הפוסט מודרני, ויש רוב מוחלט ל"מה שאנחנו אומרים". הרשת היא תענוג הלא-מודע. אין בה איסורים. לכן היא במקום פוליטיקה.

דעם טובה יותר: מסורים למטרה במשך עשורים. כישלונה מדגים את הנפילה למלכודת הפייסבוק, תעתוע המראות והעדר הדיון. בתוך זרימה של תצלומי הרשע מטעם הצדק, המייצגים זוועות ו"לייקים" - ולמחרת הכל נמחק - נשארת רק הצדקנות, בלי ניתוח, ובעצם התמכרות ל"אני כותב" מול המחשב, במקום לפעול בעולם. בביטאון רק"ח נותח באומץ הכישלון היחסי של חד"ש בבחירות, "למרות השימוש ברשתות". אלא שהירידה בהצבעה היהודית לה היתה בעיקר בגלל הפעילות הזאת.

תמו הבחירות. לא נקים ארגון, לא כתב עת. לא נפגין ברחובות. יבוטל העולם האמיתי! נישאר מיעוט מתחכך בעצמו, כיתות חיסול, הוקעה, חרמות. לפעמים ידווחו עלינו בעיתון: "התארגנות בפייסבוק". מישהי אפילו תתראיין בטלוויזיה על "עצומה". פוליטיקה? יוק. רק תשוקה סטליניסטית להיות מחוקק ושוטר ושופט ותליין. לא בעולם. מול המחשב.

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו