בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נא לא להפריע

9תגובות

אחת הדרכים לפרש את תוצאות הבחירות בישראל היא, שהמדינה הציבה שלט גדול ועליו כתוב "נא לא להפריע": עד להודעה חדשה אנחנו עסוקים בעניינים פנימיים של שוויון בנטל. העולם אינו מתעניין בכך, כל עוד ישראל ממשיכה בעסקי הכיבוש הבלתי חוקי ומתמידה בשאיפותיה האזוריות, המשפיעות על ההתפתחויות באיראן, בסוריה, במצרים ובמדינות אחרות.

פרטי הקואליציה אמנם חשובים, אבל התמונה כבר מתחילה להתבהר. בנימין נתניהו הוא נתון ידוע - הנאום שנשא לפני כארבע שנים באוניברסיטת בר אילן כבר אינו מעורר ציפיות ורודות, וחברי הכנסת מסיעתו התומכים בסיפוח השטחים מודעים לכך. יאיר לפיד וחברי הכנסת של רשימתו הם גורם לא ידוע-ידוע - הפרופילים שלהם סוקרו בקפידה, אבל יעבור זמן עד שיתגלו תפקודם הפוליטי והאפיונים של התנהגותם הקבוצתית.

את המשתנים הקואליציוניים האחרים והשפעתם על השאלה הטריטוריאלית אפשר לבטל, ולראות בהם בסך הכל קישוט למען הרושם הטוב: נפתלי בנט הוא תירוץ לחוסר מעש באמצעות ההגבלות שמטיל הימין של המתנחלים, בעוד ציפי לבני ושאול מופז, באמצעות המרכז הרציונלי, משמשים עלה תאנה לשימוש בינלאומי. העולם כבר היה בהצגה הזאת. הוא כבר ראה את התרגילים של נתניהו, וכיצד יום אחד מופיע הנבל של הסרט (אביגדור ליברמן), ולמחרת מגיחה הפיה הטובה (אהוד ברק).

רק בחזית האזורית נותר נתניהו בגדר תעלומה כלשהי. לכן יש ציפייה קצרת רוח לראות את מי ימנה לשר הביטחון ולקבינט הביטחוני. האם נתניהו, הפצוע ומוחלש במידה מסוימת, ומותיר מורשת שיש בה מעט מאוד להתגאות בו, יהיה מנהיג המוכן להסתכן בסוגיית איראן (סוגיה שנעלמה לחלוטין ממסע הבחירות) ואפילו בסוגיית סוריה? או שמא איבדו איומיו הצבאיים, בסגנונם המעורר גיחוך, מעוצמתם? לעת עתה לפחות, בבירות המערב שוררת התחושה, שבחזית הזאת נתניהו של הקדנציה הבאה יהיה ניתן יותר ריסון.

בתחום מערכת היחסים עם הפלסטינים, הקופאת על שמריה, קובעי המדיניות במערב עומדים מול דילמה. הם לא יתרשמו מאוד, מן הסתם, מממשלה ישראלית חדשה המכריזה על מחויבותה חידוש תהליך השלום, ובה בעת מסרבת בעקשנות לקבל חד משמעית את פתרון שתי המדינות כחלק מההסכם הקואליציוני. כל סכסוך מפתח את השפה הדיפלומטית המיוחדת לו, ובשיח הישראלי-הפלסטיני הצירוף "תהליך שלום" מיתרגם לחזרה אל אותה גישה, המקלה על ישראל להימנע מבחירות קשות ומאפשרת לה ליצור עובדות בשטח.

קיימת אפשרות לראות את היתרון שבממשלה ישראלית המעוניינת לחזור לאזור הנוחות של שיחות השלום, ואשר שאיפתה ליישב את גבעות הגדה אינה כרוכה בהכרזה קולנית על כך מראשי אותן גבעות. ממשלת ישראל העתידית תוכל להשתתף במאמצים להרגיע את הסערות המטלטלות את האזור, שנהפך באחרונה לזירה של הלא-צפוי. חזרה למשא ומתן מדומה לשלום תוכל להניא את ההנהגה הפלסטינית ממאמציה הדיפלומטיים באו"ם ומניסיונותיה לגייס לצדה את החוק הבינלאומי, ולרסן את יוזמות ההתיישבות החריגות של ישראל בחודשים האחרונים. בכוחה גם לסייע לייצוב הכלכלה הרעועה של הרשות הפלסטינית, בהנחה שישראל תשחרר את כספי המסים שגבתה בעבור הרשות. בנוסף, חזרה כזאת תסייע לביסוס ההבנות של הפסקת האש בין ישראל לרצועת עזה.

התומכים בגישה זו יטענו, כי עיקר תשומת הלב באזור מתמקדת במקומות אחרים, וכי ההנהגה הפלסטינית המפולגת נמצאת במצב שאינו מאפשר לה לעשות צעדים מרחיקי לכת לקראת פתרון מקיף לסכסוך.

חסרונות הגישה ברורים: אם לא יושם קץ לכיבוש, המצב לא יישאר כפי שהוא; התהליך יתפתח, ההתנחלויות יתרבו ויקיפו את מזרח ירושלים הפלסטינית. לא יהיה ניתן לעצור בבלם יד את ההידרדרות במדרון התלול המרחיק את הצדדים מפתרון שתי המדינות. מדינות המערב מודעות לעובדה, שהשאלה הלא פתורה של שלילת זכויות האזרח מהפלסטינים מעכבת את מאמציהן למציאת פתרון באזור ופוגעת בביטחון הלאומי שלהן, במיוחד לנוכח האי יציבות באזור וניצני הדמוקרטיה במדינות הסמוכות.

ג'ון קרי, שר החוץ של ארצות הברית, התייחס לשתי טענות אלה בדיון בסנאט שעסק במינויו לתפקיד. תחילה הודה קרי, ש"אם לא נצליח בכך, ייסתם הגולל על אפשרות פתרון שתי המדינות". בהמשך ציין, כי "כל כך הרבה ממה שאנו שואפים להשיג בעולם, בארצות המגרב ובדרום אסיה, בדרום מרכז אסיה, במפרץ הפרסי, כל הדברים הללו תלויים במה שיקרה או לא יקרה בסכסוך הישראלי-הפלסטיני".

הרביעייה המופקדת על הביטחון הלאומי בארה"ב (ברק אובמה, ג'ו ביידן, קרי וצ'אק הייגל) תבקש לכל הפחות לבדוק את נכונות המעורבים לקדם את התהליך הישראלי-הפלסטיני. מדינות אירופה ישתפו פעולה ברצון. ואולם מהלך מדיני אשר יזכה להתייחסות המתמשכת של הנשיא אובמה, יהיה צריך להיות בעל סיכויי הצלחה סבירים. הדרך לכך אינה בחזרה לפתרון הכושל והמוכר - שולחן המו"מ הדו-צדדי.

יש צורך בחשיבה מחודשת, ובהיערכות למאמץ עקבי בן ארבע שנים. יש צורך בתוכנית, שבמסגרתה יתוקנו ליקויים קיימים, דוגמת החסינות המאפשרת לישראל לחמוק מאחריות למעשיה (לרבות ההתנחלויות), ותמיכה פעילה בהקמת תנועה לאומית פלסטינית מאוחדת ובעלת מצע פוליטי. לשם כך יהיה על ארה"ב להפקיד בידי שותפותיה באירופה, באזור ובמדינות אחרות את הטיפול בעניינים שבהם אינה מסוגלת לטפל.

ישראל תהפוך את השלט "נא לא להפריע" לשלט "אנא, עיזרו לנו להיחלץ מתסבוכת הכיבוש בן 45 השנים", רק אם יתבהר לה שלא ניתן עוד לקיים את הסטטוס קוו. זה המסר שתוצאות הבחירות בישראל נושאות לעולם.

הכותב הוא מנהל תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה במועצה האירופית לענייני חוץ, וחבר הנהלת הקרן החדשה לישראל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו