בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכי ישראלי

70תגובות

מהו סוד ההצלחה האמיתי של יאיר לפיד? מהיכן פועם ומבעבע אותו עורק זהב (או שמא מאגר גז, במקרה שלו) תת-קרקעי? האם גם אחרי שמנכים מהישגו האלקטורלי המסחרר את כל החשודים המיידיים - הכיסופים הנצחיים של מצביעים ישראלים אל אותו "מרכז", הפופולריות הטלוויזיונית, המראה החיצוני המצודד, הרהיטות ומתק השפתיים, ההתנחמדות והמסרים העמומים - נשאר שם זרם רעיוני עמוק יותר?

בוודאי שכן. לפיד, שהקדיש קריירה עיתונאית שלמה לשאלה "מה ישראלי בעיניך?" הוא התגלמות מובהקת של הישראליות בעשור האחרון. זה פרק זמן שראוי לכנותו "עידן החד-צדדיות". ישראל של העשור הזה עוסקת בעיקר בעצמה. בתאווה, בהתמסרות, בחשיבות עצמית ובאהבה עצמית. מה שהכי ישראלי במצביעי יאיר לפיד הוא ההנאה מהעיסוק בשאלה מה ישראלי בעיניהם.

פסיכולוגית, מדובר בסימפטום ברור לעידן התרפיה שהשתלט על העולם המערבי. כלכלית, טבעי מאוד שסנטימנט "התיקון הפנימי" המקודש חזק במיוחד בקרב קהל היעד של לפיד. מהי בורגנות, לטוב ולרע, אם לא קידום של הפרטי והיומיומי לראש סדר העדיפויות. מה רוצה הבורגני לדורותיו? שיעזבו אותו בשקט. שייתנו לו לחיות ולשגשג ולצרוך בדל"ת אמותיו. מרבית מצביעי לפיד היו טורקים בפני ג'ון קנדי את הדלת בזעם. אל תשאל אותם מה הם יכולים לעשות בשביל המדינה, אלא מה המדינה יכולה לעשות בשבילם. חשוב לשים לב למונח המפתח של הלפידיסטים: השוויון בנטל. פעולות ערכיות לכאורה כמו עבודה, תשלום מסים וכמובן שירות צבאי, נתפשות כ"נטל"; שוויון גורף ומהותי מעניין אותם הרבה פחות. איש מהם לא היה רוצה להידמות לחרדים, לערביי ישראל, או חס וחלילה, לפלסטינים או למסתננים.

במישורים האזרחיים, מובן שניתן לזהות גם היגיון בלפידיזם. אבל הביטוי החריף והמזיק ביותר של הישראליות החד-צדדית הוא במישור המדיני-הביטחוני. מאז 2001 ישראל משחקת בעיקר עם עצמה. היא מבצעת נסיגות במעמד צד אחד. היא מקפיאה ומפשירה התנחלויות. היא נמנעת ממשא ומתן. אפילו מלחמותיה הופכות ליותר ויותר חד-צדדיות. רצוי מאוד שיתנהלו מרחוק, מהאוויר, במינימום מגע עם האויב והאוכלוסייה שבתוכה הוא יושב. וכמובן, בלי נפגעים לכוחותינו.

לכאורה, לפיד דווקא מבקש לזעזע את המציאות הזאת. בקמפיין שלו הוא שב והכריז על תהליך מדיני כתנאי סף להצטרפות לקואליציה. זה מבורך ומעודד. ההתלהבות פוחתת קצת כשמבינים מהי ההנמקה שמפעילה את לפיד. הוא פירט אותה באופן ישיר וברור בראיון באתר "וואלה!", ממש לפני הבחירות: "אין לי שום אמון בפלסטינים, אני לא רוצה מזרח תיכון חדש, לא מעניין אותי להתחתן אתם, אני רוצה להתגרש מהם. אני חושב שמטרתו של כל המהלך המדיני צריך להיות פשוט למנוע את הרעיון שיהיו פה יותר מדי פלסטינים. אני רוצה להקים גדר גבוהה ביני לבינם. אני לא מאמין לאבו מאזן, ולא לאנשי הרשות הפלסטינית".

כשנשאל איך יגיב אם ילדיו ירצו להתחתן עם אדם לא יהודי (כלומר לפרוץ את חומת ההסתגרות היהודית-ישראלית), השיב בלא היסוס: "זה מאוד מאוד יצער אותי ויכאיב לי ויפגע בי, אני לא אחרים אותם, אבל זה חשוב לי מאוד. אני אלחם, אתווכח, אעשה הכל כדי שזה לא יקרה". במסיבת הניצחון שלו בחר לנגן ולשיר את "עם מעט עזרה מידידי", אבל ישראל שהוא כה מיטיב לייצג, לא באמת מתעניינת יותר בידידים - לא בשימור ותיקים ולא ביצירת חדשים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו