בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הימים שאינם יום השואה

5תגובות

בשנת 1946 קבעה הרבנות הראשית את צום י' בטבת - יום תחילת המצור על ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל - כ"יום הקדיש הכללי" לזכר היהודים שמקום קבורתם לא נודע. התאריך נקבע בסמוך לסוף מלחמת העולם השנייה (7.5.1945), עם היוודע הממדים הנוראיים של ההשמדה - 6 מיליון מיהודי אירופה, שהיוו שליש ממספר היהודים בתחילת המלחמה. רק הציבור הדתי-הלאומי שומר על המסורת הזאת. החרדים, כרגיל, מחרימים בגלל "הציונים".

ב-26.3.1951 ציינה הכנסת את כ"ז בניסן - יום פרוץ מרד גטו ורשה (19.3.1943) - כ"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". בערב יום הזיכרון סגורים בתי העינוגים בתוקף חוק מדינה, ונערכים טקסי זיכרון ואבל בהר הרצל, ובמוזיאונים בקיבוץ לוחמי הגטאות, ביד מרדכי, בתל יצחק ובניר גלים.

לעומת זאת, קבע האו"ם את יום שחרור אושוויץ בידי הצבא האדום (27.1.1945) כ"יום השואה הבינלאומי". מדינות העולם החברות באו"ם מתייחדות אז עם הטרגדיה שהמיתה שישה מיליון יהודים, שלושה מיליון צוענים ומיליון "גרמנים פגומים" גנטית.

שלושה מועדים, אבל מה קורה ביתר 362 הימים? מספר ניצולי מחנות הריכוז, הפרטיזנים והיהודים שהסתתרו ביערות ובבתי נוצרים והחיים בישראל כיום, על פי מכון ברוקדייל, עומד על 233,700. מהם מתים כל יום עשרות. העובדה שלכלי התקשורת מגיעים, מפי ניצולי שואה, סיפורים קורעי לב של זקנים בגילאים 90-80, שנאבקים על תנאי קיום מינימליים, שצריכים לבחור בין מזון לתרופות, שאין להם אמצעי חימום, ושמדינת ישראל שוללת מהם עזרה ממשית באמצעות היתלות בכל מיני סעיפים ביורוקרטיים - לא מטרידה, כך נראה, את הגורמים הרשמיים המופקדים על רווחתם במשרד האוצר. לא רק זאת, אלא ששוללים מהם באמצעים קטנוניים את המעט שמגיע להם, כאשר ועדות רפואיות משנות אחוזי נכות בצורה מניפולטיבית, כדי שהניצול יקבל 69 ולא 70 אחוזים, ואז אפשר יהיה לחסוך 500 שקל מהקצבה. מדינת ישראל למעשה מחכה שהניצולים ימותו - לכל היותר בעוד 20 שנה - ואז לא יצטרכו לשלם יותר ל"ניצולי השואה".

ב-1953, בהסכם השילומים שנחתם בין דוד בן גוריון לקונרד אדנאואר קאנצלר גרמניה, נקבע שמדינת ישראל תפצה את ניצולי השואה. במבט לאחור אפשר לטעון, שאולי ראש הממשלה צדק כשהעביר את כספי פיצויי הניצולים למען ביסוסה של מדינת ישראל הצעירה. רק אחרי עשרות שנים תוקן העוול שנעשה לאותם ניצולים - בהם הורי, אליהו ורחל רובין ז"ל, ניצולי אושוויץ - והם התחילו לקבל פיצויים ממשרד האוצר.

בנקים בישראל מחזיקים ברכוש יהודי של מי שנרצחו בשואה, ומערימים קשיים על היורשים. לפני כמה שנים פירסם עיתון "הארץ" את ההערכה ולפיה שווי הפיקדונות בעשורים שקדמו ל-1945 אינו תואם לשוויים הריאלי כיום. הבנקים הישראליים נהנים, בלי בושה, מכספי הנספים - אלה שאין להם יורשים וגם אלה שיש להם. על הבנקים בגרמניה ובשווייץ אפשר לומר "הרצחת וגם ירשת", אצלנו - רק "ירשת". עצוב מאוד לראות איך יהודים הקובעים את סדרי השלטון במדינתנו, שקמה על חורבות השואה ובזכות העשייה הציונית הכבירה - מחכים, למעשה, שניצולי השואה ימותו.

הכותב הסתתר ב-1944 במונקץ', הונגריה, אצל הנוצרים מרגיט ויוז'ף שטראוס, חסידי אומות העולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו